[קטע] רק כי מזמן לא פירסמתי.. טעימה קטנה.
טעימה קטנה, קטע קצר מתוך הסיפור שאני כותבת.
ת"ב.
הסרתי מעליי את החזיה, פותחת במהירות את אבזמה ובאותה הנשימה מורידה את תחתוניי. ברגע נפלו על הרצפה הקרה, שהעבירה בגופי צמרמורת קלה. נכנסתי תחת זרם המים הקרים, טיפות ניתזו על פניי ועל גופי, הקור שהיה שונה, ריענן והעלה פלאשבקים מליל אמש...
נערה יושבת על הרצפה, שעונה על קיר דומם. לא מפסיקה לרגע ללגום מבקבוק זכוכית שהכיל למשקה חריף בתוכו. דמעות חיממו את ראשה והמשקה את גרונה הצורב, וכאב ראשה התגבר יותר ויותר בכל רגע נתון. מזיקה ב"פול ווליום" הדהדה בחדר, פוגעת בקיר ונהדפת חזרה על החלל החשוך. דפיקה בדלת, אני חושבת. "ג'ניפר?" קול מבחוץ הדהד בראשי. עוד לגימה. כל דפיקה של הלב הרגישה כמו פטיש על סדן, והזיכרונות ממנו, מאבא... חיוך. צחקתי, הייתי שתויה. דפיקות אגרסיביות בדלת, שוב הדהדו בחלל, למרות שבקושי היה אפשר לשמוע דבר מבעד למוזיקה הרועשת. נזכרת בכל הרגעים.. כל החיכוכים, כל הנשיקות חסרות המשמעות..
מדליקה סיגריה, שאיפה, נושמת פנימה עשן שכביכול אמור להדחיק את הכאב מעט, עשן שיערפל זיכרונות. "ג'ניפר!.." שוב אותו קול מתוק מחוץ לדלת. זין. עוד שצחוק סתמי, נושפת החוצה עשן, עשן שמילא את חלל החדר הריק בריח מוזר. אשמה? אולי. הטיפות המשיכו להכות בגופי בחוזקה, גורמות לגופי להתקרר, להיטהר.. שוב להרגיש נקייה, הרגשה שמזמן לא הרגשתי. אין זמן. סגרתי את זרם המים שהפסיק מיד. הרמתי את המגבת שהונחה על השיש והתעטפתי בה. מהרהרת במחשבות, ניגבתי את טיפות המים מעל גופי, לא מפספסת אף קטע, אף קימור, אף טיפה.
ניגשתי אל הארון. שמלה שחורה, משקפי שמש ותיק יד שחור. כן, ממש גדולה. הבטתי אל עבר דמותי המשתקפת במראה בשנאה, מטיחה בה את תיק היד.
הוא, שגרם לה להתנפץ, להישבר למליון חתיכות קטנות מנצנצות באור חלש שבקע מבעד לוילון הלבן הארוך שכיסה חלון מאורך, נשאר חתוך מעט על הרצפה.
הסתובבתי בחדר, מתיישבת סוף סוף על המיטה.
במה טעיתי? אני צריכה סיגריה, שלחתי את ידי אל השידה על יד המיטה.
תפסתי את הקופסא ושלפתי במהירות סיגריה, מחזיקה בין אצבעותיי. מיומנת משהו.
כאב חד פילח את ידי, מיהרתי לראות מה פירושו.
חתך קטן שנגרם עקב פגיעת רסיס זכוכית קטן, התמלא מייד בדם. שמטתי את הסיגריה מיידי, פוסחת במהירות על חתיכות הזכוכית שהיו מפוזרות על הרצפה וחוזרת לחדר האמבטיה.
במהירות פתחתי בעזרת ידי השניה את זרם המים, שכעבור רגע כיסה את ידי.
למה כל כך קשה לי להתמודד עם זה? למרות הנסיון הכל כך רב שיש לי עם זה.
ולמה אני? לא ביקשתי את זה. לא כל כך מוקדם.
כלומר, לא בכל שלב שהוא. מי היה רוצה שההם שאהב, ההם שאכפת היה לו מהם, פשוט יעלמו, יעברו הלאה.. ימותו?
אני מקווה שהוא יודע כמה שאני מתגעגעת.
למרות.. שלא עבר המון.. זה כבר מרגיש כמו נצח.
תחושה מוזרה תקפה את בטני. מוזרה, טוב, לא ממש. ראש כואב, סחרחורת, בחילה. האנג-אובר טיפוסי.
למה שתיתי? לעזאזל. סגרתי את זרם המים וניערתי את ידי מעט.
לחשוב שנחתכתי, וכואב.. והם, נחתכה נשמתם, ועכשיו לא מוציאים מילה.
יצאתי מהחדר בכעס, טורקת את הדלת אחרי.
בבקשה, בבקשה אל תהיו ילדותיים,
אל תתרגשו מהשורות הראשונות ואל תגידו שזה לא מתאים לכאן.
תגיבו רק אם יש לכם מה להגיד.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Summer
