תחרות "מלכת היופי של ישראל לשנת 2008" רגע לפני ..
תחרות מלכת היופי של ישראל לשנת 2008 תתקיים במרכז הקונגרסים בחיפה ביום חמישי ה 27 במרץ ותועבר בשידור חי בערוץ 10.
ועכשיו, תכירו את 20 המתמודדות בתחרות
נולדה ברוסיה, הצעירה בין שני ילדים במשפחה.
למדה במגמת פסיכולוגיה וסוציולוגיה, שירתה בצה"ל כמש"קית מודיעין,
שבה לאחרונה לישראל בתום שנתיים בחו"ל - וכעת לומדת פרסום.
"נולדתי בשם סבטלנה וכאן הפכתי לאורית - ואחותי יוליה הפכה ליעל.
את השם אוריה אימצתי בתום תהליך הגיור, שהיה סוג של התחלה חדשה בשבילי.
ההחלטה על הגיור התגבשה במהלך השירות הצבאי- הרגשתי חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית.
אחרי הצבא עבדתי קשה בשלוש עבודות במקביל, כדי לחסוך כסף לטיול הגדול.
נסעתי לדרום ולמרכז אמריקה, טיילתי עם תרמיל גב ועשיתי טראקים בגואטמלה, מקסיקו, קובה וג'מייקה.
פגשתי אנשים מכל העולם וזו היתה חוויה מרתקת ומבגרת".
נולדה במולדובה, בת אמצעית בין שלושה אחים, אביה נפטר כשהייתה בת שלוש.
כשעלתה לארץ דיברה רומנית בלבד, ולמדה בכיתת עולים.
סיימה את לימודיה בתיכון עירוני ו' עם ממוצע בגרות של 98.
הייתה מדריכה בארגון "אחרי", מה שקיצר משמעותית את הקליטה שלי, וכיום עובדת כרכזת היסעים בחברה סלולרית.
"אחרי מות אבי הפכנו למשפחה של שלוש נשים- אמי, אחותי הגדולה ממני בשנתיים, ואני.
אמי התאהבה בארץ והחליטה שזה המקום בעבורנו.
ההתחלה לא היתה קלה, אפילו מזג האוויר היה דבר שצריך להתרגל אליו.
בהמשך אמי נישאה שוב, הנישואים אמנם לא הצליחו אבל זכיתי באח מקסים, כיום בן שש.
אני זוכרת איך יום אחד, כילדה, אחותי ואני קפצנו בחדר, ואמא ואבא נכנסים מחופשים לאריה ואנחנו רכבנו עליהם- זמן קצר אחר כך אבי נהרג בתאונת אופנוע.
הוא היה בן 28, איש גדול וחזק, ואני הייתי קטנה מדי להבין את גודל הטרגדיה.
אני מתכננת ללמוד יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, להיות דיפלומטית ולעבוד במשרד החוץ.
אני שולטת בעברית, אנגלית, רומנית ורוסית, ומאמינה שבדיפלומטיה נכונה אפשר לפתור הרבה בעיות".
נולדה בבלרוס, בת יחידה, את אביה לא הכירה מעולם.
סיימה את לימודיה במגמת תקשורת וחברה, ושוחררה מצה"ל עקב המצב הכלכלי הקשה בבית.
כיום ממלצרת וגם עובדת בעסק לשירותי ניקיון.
"אני בת לאם חד-הורית שאיתה גדלתי.
זה לא היה קל, אבל עם השנים למדתי לאהוב את המסגרת הזאת, החיים עם אמא שאני מרכז עולמה.
עלינו לישראל כשהייתי בת חמש- היה לי קשה להשתלב, עברתי לא מעט השפלות וימים של בדידות.
כיום יש לי חברות טובות שהן כמו משפחה בעבורי.
אני לא מפונקת, מגיל 12 אני עוזרת לאמי- אחרי שעות הלימודים עבדתי בניקיון, במלצרות ומכרתי בגדים בחנות, ואת הכסף נתתי לאמא.
כיום אני מרגישה מחושלת ומוכנה לחיים.
אני רוצה להיות שחקנית ולגעת בפנטזיה, דבר השונה כל-כך מחיי.
אני מרגישה שאני יכולה להתחבר לרגשות ולהביע את עצמי כשחקנית על כל במה.
מעניין אותי גם תחום האדריכלות ועיצוב הפנים.
כשיגיע הזמן - אבחר".
בת חמישית בין שמונה אחים ואחיות, בת לנעמה ולמיכאל, גנן במקצועו.
בוגרת תיכון קרית-שרת בעיר, שירתה כסמלת מבצעים בצנחנים וכיום לומדת במכינה ועובדת במכון סקרים.
"הוריי הגיעו מאתיופיה לישראל במבצע משה עם חמישה ילדים.
אני נולדתי כעבור שנה, צברית ראשונה במשפחה.
הבית שלנו שמרני ומסורתי- הבנות גרות בחדר אחד, הבנים בחדר אחר, וכולם מאוד קשורים אחד לשני.
בגלל הרקע המסורתי אני בחורה סגורה וביישנית.
את הגובה שלי ירשתי מאבי, אחי בן ה-14 כבר מתקרב לגובה של 190 ס"מ.
לא אהבתי להיות גבוהה אבל כיום אני מניחה שזה יכול לעזור לי כדוגמנית.
מעניין אותי לעסוק בצילום אמנותי.
תיק העבודות שלי מלמד שלפעמים תמונות יכולות לספר סיפור שלם ללא מילים.
במי הייתי רוצה לפגוש? במייקל ג'קסון. דווקא מפני שהוא אדם מוזר מאוד ומשונה הוא מסקרן אותי".
נולדה בסיביר, בת יחידה.
כיום מתגוררת בכפר-סבא, שם סיימה את לימודיה במגמת ספרות ולשון.
אחרי תום השירות לאומי בבית החולים מאיר עובדת כדיילת ועוזרת הפקה בחברת אירועים.
"גדלתי באומסק, שהיא עיר גדולה, ומגיל צעיר רקדתי בחוג לריקודים סלוניים, שיחקתי כדורסל וציירתי.
בגיל 16 עליתי לארץ עם אמי ובעלה, ויקטור.
כילדה לא גדלתי באווירה יהודית ולא הכרתי את השפה והתרבות היהודית, וכשהודיעו לי שאנחנו עולים הייתי בהלם ובכיתי.
השנה הראשונה בישראל היתה טראומטית - למרות שהלימודים, חוץ מלימודי העברית, לא היו לי קשים - עד-כדי-כך שאמי הסכימה שאחזור לסיביר עם סבתי.
אבל עד שהיא באה לביקור, כבר לא רציתי לשמוע על החזרה.
אני רוצה ללמוד פרסום- זה מקצוע יצירתי, שמשלב יכולת מילולית ויש בו גם אלמנטים של משחק.
אולי זה יאפשר לי גם להגשים חלום של עבודה בטלוויזיה".
גרה בנתניה, בת אמצעית מבין שלושה אחים.
בוגרת מגמת פסיכולוגיה, סוציולוגיה ומחול, ובקרוב תתגייס לקורס חובשות בצה"ל.
"גדלתי בבית חם, עם אח הגדול ממני בחמש שנים ואחות הצעירה ממני בחמש שנים.
כולנו גבוהים: אחי מתנשא לגובה 187 ס"מ ויש לי דודים שגובהם שני מטר.
תמיד הייתי הכי גבוהה בכיתה אבל זה מעולם לא הפריע לי.
מגיל חמש אני רוקדת, ג'אז, היפ-הופ, קלאסי, מודרני וגם ריקודי עם.
הביקור בפולין, במחנות ההשמדה, שינה דברים רבים בתפיסת החיים שלי,
קראתי על השואה, ראיתי סרטים, אבל עד שלא מגיעים למקום - לא קולטים.
אני מתנדבת במד"א ויום אחד, בתורנות שלי, התרחשה לידה באמבולנס.
הוצאתי את התינוק, חתכתי את חבל הטבור שלו והוא הגיע בריא ושלם לבית החולים".
נולדה באוקראינה, השלישית מבין ארבעה אחים.
מתגוררת בבאר-יעקב ולמדה במגמה למינהל של הדסים.
"גדלתי בעיר קוסומולסק כבת יחידה ומפונקת, מוקפת בשלושה אחים.
אמי היתה מורה לריקוד ומגיל צעיר למדתי ריקוד קלאסי והייתי מצטרפת לשיעורים כדי לצפות בה.
הגעתי לארץ בגיל עשר, הכל כאן היה שונה ממה שהכרתי והרגשתי לא שייכת- אבל זה השתנה מהר מאוד, וכשנסעתי לבקר בעיר הולדתי הרגשתי מוזר, שם קלטתי שאני כבר ישראלית לגמרי.
אני שרה ומקווה להתפתח בתחומי המוזיקה והמשחק, אולי במחזות זמר, לבד או במסגרת צמד או להקה.
הייתי חברה בלהקת הבנות בייבי דולס, חשבתי שזו תהיה הפריצה שלי לקדמת הבמה, אבל אחרי צילומי קליפ אחד התפרקנו והכל התמסמס.
אני חולמת לפגוש את טיירה בנקס- היא התחילה כדוגמנית אבל הגיעה רחוק עם תוכנית משלה.
כיום היא מעצמה של ממש בזכות אמביציה, יכולת ואמונה בעצמה".
גרה בתל-אביב,יש לה אח ואחות.
לומדת במגמת האמנות בבית הספר ליידי דייויס.
"גדלתי בבית מסורתי.
לאמי יש חמישה אחים, לאבי שמונה, וזה אומר שתמיד יש סביבנו הרבה אנשים והמולה רבה.
לא הייתי מחליפה את זה בשום אורח חיים אחר, ובטח שלא את הארוחות המשפחתיות הגדולות, עם הסבים, הנכדים וקערת הקוסקוס הענקית.
הרגעים המאושרים בעיני הם חג הפסח והמימונה שמגיעה אחריו, עם המופלטות שמפצות על שבוע המצות- יש משהו נפלא במסורת הזאת.
האהבה הכי הגדולה שלי היא לבעלי-חיים- גידלתי אפרוחים, ארנבת, תולעי משי ואל הכלב המשפחתי הצטרפה לפני שבע שנים חתולה שאספתי ברחוב.
אני חולמת לפגוש את אנג'לינה ג'ולי.
היא מודל בעיניי, לא בגלל שהיא יפה ומוכשרת או בגלל בראד פיט, אלא בגלל הנשמה היתרה שלה, שגרמה לה לאמץ ילדים חסרי בית ולתת להם סיכוי אמיתי לחיים.
ברור לי שיום אחד, בלי קשר לילדים שיהיו לי, ארצה לאמץ ילד".
מתגוררת ברמת-גן, אחות בכורה בין שתי בנות.
סיימה את לימודיה במגמת הקולנוע בתיכון חדש בעיר, וכיום משרתת בצה"ל.
"אמי באה מבית דתי בברוקלין.
היא עלתה לישראל לבדה, בגלל ציונות, כדי לשרת בצבא, וכעבור שנה הכירה את אבי והם נישאו.
הוריי התגרשו אחרי עשור של נישואים, כשהייתי בת שש, ושניהם לא נישאו מאז.
אין לי ספק שהתבגרתי מהר יותר משאר בנות גילי.
אמי היא האדם הכי משמעותי בחיי, החברה הכי טובה שלי ואשת הסוד שלי.
אנחנו יוצאות ביחד לשופינג ואפילו מבלות במועדונים.
הדמות הנערצת עליי היא מדונה.
מעבר לקול שלה היא בעיניי אישיות יוצאת דופן, אישה שעברה הרבה בחייה אבל ידעה בשלב מסוים לבחור במה שחשוב לה מאוד - ובמקביל, לא לפגוע אפילו ליום אחד בקריירה.
כמי שאוהבת ספורט, ים ורכיבה על סוסים, יש לי נתונים טובים לעסוק בזה כמקצוע, אבל גם עולם היופי והטיפוח מושך אותי.
אני אוהבת להתלבש, להשקיע בעצמי ולהיראות במיטבי, וחושבת שאני יכולה להעביר את זה גם לנשים אחרות".
נולדה במוסקבה,הבכורה בין שלושה אחים ואחיות.
מתגוררת במעלה-אדומים, ולאחר סיום הלימודים במכללת אורט בגבעת-רם משרתת בצה"ל כמש"קית עלייה.
"עליתי לארץ כתינוקת, אבל בכל חופשת קיץ אנחנו נוסעים לבקר את סבתי שחיה במוסקבה.
הוריי נפרדו כשהייתי בת שנתיים ואמי נישאה ליוני, מהנדס, שבשבילי הוא אבא לכל דבר.
כשאמרו לי שאבא שלי נסע לחופשה בחו"ל, אבל הזמן חלף והוא לא חזר, הבנתי שנסע לתמיד.
ביקרתי אצלו לאחרונה לפני כארבע שנים והיחסים בינינו נפלאים.
אני אוהבת מאוד את מעלה-אדומים.
המקום קצת מבודד אבל פסטורלי, וכולם שם מכירים את כולם.
יש לי מגוון תחביבים: שחייה, גיטרה, פסנתר, בלט, ריקודים סלונים ורכיבה.
התחביב שלי הוא בישול, זהו תחום יצירתי שהתפתח אצלי לא מעט בזכות אמו של החבר שלי דניאל.
למדתי ממנה לבשל דג חריף, עוף ברוטב וקציצות, ואני נהנית מהעשייה ומהתוצאות.
אני רוצה ללמוד מנהל עסקים וכלכלה ופעם אולי לפתוח מסעדה משלי.
הכי חשוב לי שאמי תהיה גאה בי".
גרה באילת, האמצעית בין שלושה ילדים במשפחה.
לומדת במגמה עיונית מוגברת בתיכון גולדווטר בעיר.
"אני בת למשפחה גדולה שמתגוררת כולה באילת והקשרים בינינו נפלאים.
אני קשורה מאוד לשתי הסבתות שלי שחיות בשכנות אלינו, ואחותי ורד היא החברה הכי טובה שלי.
התחלתי לדגמן בגיל 12, השתתפתי בהפקות אופנה שנערכו בעיר, אני חרוצה ומגיל צעיר עצמאית ומצליחה לממן את עצמי.
זכיתי במקום הראשון בתחרות יופי מקומית - אבל הלימודים חשובים לי יותר.
הספר שהשפיע עלי רבות הוא 'הסוד' של רונדה בירן.
הוא גרם לי לשנות את צורת החשיבה, למדתי באמצעותו עד כמה אנחנו יכולים להשפיע על חיינו ואיך אפשר ליצור מציאות טובה יותר- אני משתדלת לפעול בהתאם בחיי היום-יום שלי.
אני רואה את עצמי כדוגמנית וכשחקנית.
על במה או מול מצלמה אני נפתחת ומשתחררת.
אני אדם שהולך עם דברים עד הסוף ואם לא אצליח כדוגמנית ושחקנית, אלך לכיוון אחר לגמרי: מנהל עסקים".
מתגוררת ברמת-אביב, יש לה חמישה אחים.
סיימה את לימודיה במגמת הכימיה בגימנסיה הרצליה, משמשת כרכזת הדרכה בצופים ועתידה לשרת בתפקיד מ"כית טירונים בצה"ל.
"גדלתי בבית חם ומטפח.
בילדות ביליתי הרבה בבית סבא וסבתא בקיבוץ מעגן-מיכאל.
נסעתי לחופשות סקי רבות, וזהו הספורט האהוב עליי.
אני פעילה בצופים כבר עשר שנים- התחלתי כחניכה וכיום אני רכזת הדרכה בשבט ואחראית על 200 חניכים, לצד מרכז, שאחראי לצד הלוגיסטי.
התפקיד מאתגר ומעניין.
אני רגישה ובוכה בקלות, אבל גם עקשנית ופרפקציוניסטית.
כשאני מסמנת מטרה אני נלחמת להגיע אליה.
התחביב שלי קשור לבעלי-חיים- גידלתי כמעט כל בעל-חי אפשרי: צבי ים, תוכים, אוגרים, ארנבות וכלבים.
אני מרגישה שיש הרבה נתינה באהבה ליצורים האלה".
נולדה ברוסיה, בת יחידה, וכיום אני מתגוררת בפתח-תקווה.
למדה בתיכון על-שם אחד העם בעיר, שירתה בצה"ל כמש"קית שליטה בחיל האוויר - וכיום לומדת ראיית חשבון וכלכלה.
"גדלתי באי סחלין שליד יפן, מקום קר מאוד שאין בו כלל קיץ- לפעמים הטמפרטורה מגיעה אפילו למינוס 40 מעלות, והעיניים תמיד מכוסות בצעיפים להגנה.
עלינו לארץ כשהייתי בת שש.
מצבנו הכלכלי ברוסיה היה טוב, אבל אבי האמין שישראל היא המקום בעבור המשפחה.
ההתחלה היתה קשה, לזמן מה עברנו לקנדה, אבל מיד הבנו שישראל היא המקום היחיד בשבילנו.
הייתי חברה בנבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית.
זכיתי באליפות ישראל בגיל 15, שנתיים אחר כך הגעתי למקום השישי בתחרות בינלאומית שנערכה בווינה, אבל החלטתי לפרוש בגלל הבגרויות, ההחלטה לא היתה קלה.
כדי להגיע לרמה עולמית צריך לוותר על הכל ולבחור רק בספורט, בלי לימודים, משפחה או חברים.
המוטו שלי בחיים הוא להציב לעצמי מטרות ולהשיג אותן.
לפני שלוש שנים הגשתי מועמדות לתחרות מלכת היופי אולם לא התקבלתי.
השנה, אחרי השקעה בספורט ובתזונה נכונה, ניסיתי שוב והצלחתי.
בעתיד אני מקווה להצליח בדוגמנות".
נולדה ברוסיה, ויש לה אח בכור.
למדה בתיכון אורט סינגלובסקי והיום משלימה את בחינות הבגרות, עובדת בסוכנות דיילות ומתופפת בהרכב הבנות אפקט און אס.
"גדלתי בעיר קטנה על גבול סין ועד גיל 12 לא ידעתי שאני יהודיה.
סבי, ניצול שואה שאיבד את בני משפחתו בגטו, העדיף לא לדבר ולא לספר על כך.
לא היה שם קל ולא גדלתי כילדה מפונקת- חיינו במקום מושלג וקר.
כשסיפרו לי שאנחנו עולים לישראל ושמדובר בארץ חמה, לא היתה מאושרת ממני.
הקליטה לא היתה קלה- רק אחרי שלמדתי עברית, מצאתי חברים והתחלתי ליהנות מהאווירה הישראלית, הבנתי שהגעתי הביתה ושכאן אני רוצה להישאר.
מה הכי ישראלי בעיני? החמימות והיחסים בין האנשים.
ברוסיה, אם יקרה לך משהו ברחוב, אין מצב שמישהו יעצור. וכאן? כולם יבואו לעזרה.
אני אחת מניצולי הפיגוע הנוראי בדולפינריום-
באותו ערב יצאתי לבלות עם חברות, מצאתי על הרצפה חמסה ענקית, לקחתי אותה - ואני מאמינה שהיא שמרה עליי.
הייתי בכניסה למועדון כשאירע הפיצוץ, מסביב היה המון דם, החברות הטובות שלי ניצלו אבל היכרתי אנשים שנהרגו.
מאז השתנתה כל הגישה שלי לחיים, דבר כבר לא מובן מאליו.
אני יודעת שהחיים קצרים, שצריך ליהנות, למצות ולא לפספס דבר".
חיה בחיפה, אביה נפטר כשהייתה בת שלוש, ויש לה שלושה אחים נוספים.
למדה במגמת התקשורת בתיכון ליאו בק בחיפה, וכיום משרתת בצה"ל כמש"קית חינוך בחיל האוויר.
עברה קורס מאלף בנושא ארץ ישראל וקל לה להחדיר ציונות בחיילים שלה.
"אני הג'ינג'ית היחידה במשפחה, מתבלטת בגלל צבע השיער ובכל מקום בו היה קצת בלגן תמיד הייתי 'החשודה המידית'.
אני מעריצה את אמי, אישה חזקה ששמרה על מסגרת וקשר הדוק בין כולנו, לימים היא נישאה בשנית, ומהמסגרת הזו יש לי אחות קטנה, בת תשע.
את אבי, שנפטר ממחלת הסרטן בגיל 42, אני זוכרת בעיקר מתמונות - ויש בי געגועים לאדם שבעצם לא הכרתי ממש.
המוטו שלי? למדתי שהחיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנושמים, אלא לפי כמות הרגעים בהם עוצרים את הנשימה".
נולדה בקווקז וכיום מתגוררת בפתח-תקווה יחד עם אימה אירנה.
סיימה את לימודיה בתיכון עמל ב' בעיר, ומשרתת במפקדת קצין המילואים הראשי כמש"קית דוברות וחברה.
"הזיכרונות הראשונים שלי הם מבית סבתי, שפינקה אותי כהוגן.
למדתי בבית הספר אנגלית וגרמנית, וכמו כל ילדה מבית טוב ברוסיה ניגנתי בפסנתר.
כשהייתי בת 12 החליטו הוריי לעלות לישראל- הם האמינו שזה ייתן לי סיכוי טוב יותר בחיים, על-אף שמבחינתם זו היתה הקרבה עצומה להתחיל הכל מחדש.
זמן מה אחרי העלייה ההורים שלי נפרדו ומאז לא ראיתי את אבי- אני מתגעגעת, אבל למדתי להשלים עם החסר.
לפני העלייה אסרו עליי לספר שאנחנו עומדים לעזוב, בגלל הדאגה לביטחון שלנו.
רציתי לשתף את החברות ולהתחלק איתן בהתרגשות שלי, אבל לא יכולתי אפילו להיפרד מהן.
החלום האישי שלי הוא לרכוש השכלה, להתפתח ולעמוד ברשות עצמי.
מעניין אותי ללמוד ביוטכנולוגיה ולהתמחות בתחום התרופות והמכשור הרפואי.
בין לבין, דוגמנות נראית לי כדרך נחמדה להתפרנס".
מתגוררת בבת-ים, הבכורה מבין ארבעה אחים.
למדה במגמת תקשורת ואמנות בתיכון רמות בבת-ים, ובצה"ל שירתה כחשבת שכר במת"ש.
כיום מתכוננת ללימודי עיצוב פנים ואדריכלות.
"אנחנו משפחה גדולה- כל ערב שבת מתחיל בקידוש וממשיך בשירה, ותמיד יש אצלנו הרבה אנשים, אוכל ושמחה.
ציור הוא אהבה גדולה שלי- אחת לשנה, בערב פסח, אני הופכת את החדר שלי, מעצבת אותו מחדש ומציירת על הקירות.
בזמני החופשי אני רוקדת, מבלה עם חברות וכמובן עם החבר - בן.
מאז שראיתי את הסרט 'הסוד' אני משננת לעצמי: אם נחשוב חיובי - הכל יהיה חיובי.
לכן אני תמיד מחייכת, שמחה ואופטימית".
מתגוררת בבאר-שבע, בת שנייה בין ארבעה ילדים.
בוגרת מגמת התקשורת ומדעי החברה של תיכון עמל על-שם ניומן בעיר.
שירתה בצה"ל כאחראית ניהול מלאי, וכיום עוסקת בהדרכת מחשבים במסגרת "מחשב לכל ילד" - ומתכוונת ללמוד גיאוגרפיה ותכנון סביבתי באוניברסיטת בן גוריון.
"אני באר-שבעית בנשמה ומשוכנעת שזו העיר המושלמת לחיות בה.
גדלתי בבית פתוח, שנתן לנו יד חופשית ופיתח את הסקרנות של כולנו- טיילנו הרבה בארץ, מהסחנה ודגניה בצפון ועד חופי הים של עזה בימים שלפני הפינוי.
ברקע תמיד נגנו אצלנו שירים של הביטלס והדורס, שאני אוהבת גם כיום.
הייתי 'טום בוי' אמיתית, ילדה שמטפסת על עצים, אוהבת ספורט ורוכבת על אופניים.
נקודת המפנה בחיי היתה צפייה בסרט מזעזע על שחיטת סוסים.
מאז אני צמחונית, והחג האהוב עליי הוא שבועות, חגם של הצמחונים.
המוטו שלי בחיים? אנחנו לא צריכים לנסות להבין את העולם כל הזמן, עלינו להתאים את עצמנו אליו".
חיה בקרית-טבעון, ויש לה אח גדול.
למדה בתיכון אורט גרינברג בטבעון, וכיום משרתת כרכזת כוח אדם בצה"ל ומתכוננת לבחינה הפסיכומטרית.
"קראו לי שונית ולאחי אלמוג כי אבינו, שהוא איש ים, רצה שמות שקשורים לאהבתו הגדולה.
בכלל, הים היה הבילוי המרכזי במשפחה שלנו- מדי שישי נסענו לחוף עם משפחות של חברים ונשארנו שם עד הערב.
אני אוהבת את השם שלי אבל לילדיי אתן שמות קליטים יותר.
סבי הוא איטלקי במוצאו, יליד העיר פרוג'ה, ומכאן מקור שם המשפחה שלנו.
כנערה, הריקוד היה מרכז חיי: בלט, קלאסי, מודרני וג'אז.
עד כיתה י"א רקדתי ארבע פעמים בשבוע.
במקביל שיחקתי כדורגל בליגת הנשים, בעירוני טבעון-חולון.
כיום הקשר שלי לכדורגל הוא באמצעות מכבי חיפה שאני אוהדת, והחבר שלי הוא הכדורגלן תומר חמד.
תוכניות לעתיד? ללמוד כלכלה ומנהל עסקים ולהיות אחראית שיווק בחברה גדולה".
נולדתי בחיפה, בת אמצעית מבין שלושה אחים.
המשפחה שלה היא משפחה ספורטיבית: רוכבים על אופניים, גולשים בים, עושים סקי, מטיילים בג'יפים ונוסעים לכנרת כדי לרכב על אופנועי ים.
"אני בוגרת המגמה הכימית-ביולוגית של התיכון הריאלי בחיפה, שירתי בצה"ל כרכזת כוח אדם בחיל הים - וכיום אני ממלצרת.
בשנה הבאה אני מתכוונת להתחיל ללמוד רפואה בטכניון- הרפואה ריתקה אותי מילדות.
הדוגמנות בעבורי היא חוויה מסקרנת- ניסיתי פעם אחת ולא האמנתי שאעשה זאת שוב.
אבל הנה, אני כאן.
החוויה הכי מעצבת בחיי היא המסע לפולין אליו יצאתי בכיתה י"ב.
המשפחה שלנו היא דור שני ושלישי לשואה- לסבי היו אישה וארבעה ילדים שנספו כולם.
הוא התחתן שוב, עם סבתי, שהיתה צעירה ממנו ב-30 שנה, ונולד להם בן יחיד, אבא שלי.
נקודת המפנה בחיי היתה השירות הצבאי.
השירות חשף אותי לאנשים, העניק לי ביטחון - ובבסיס הכרתי את החבר הראשון הרציני שלי.
ההישג הגדול שלי הוא שיפור ציוני הבגרויות.
למבחן הפסיכומטרי ניגשתי חמש פעמים עד שהשגתי 750 נקודות, מה שמבטיח לי קבלה ללימודי רפואה".
ציטוט ההודעה
"
