התחושה הזאת של התרחקות, כמו נפילה מדהימה, כולם. צונחים אל האינסוף, יורדים למטה למטה למטה... ואז, האדמה. כאילו נוצרה משום מקום. נמצאת שם, עם כל מה שרק תדמיינו. ולאט לאט אנשים פותחים מצנחים... ונופלים באיטיות... עם מצנח גדול בצבעים שונים ומשונים... ואני, פותח את המצנח, אבל הוא לא נפתח. מושך, מושך, מושך וכלום. נאדה... ואני נופל, צורח, מצווח אל העולם, ולאף אחד לא אכפת. אף אחד ממי שצנח איתי, חבריי הקרובים, משפחה, ידידים, שאנה, לא התעניין בזה שאני עומד תוך חמש דקות להימרח כמו לא יודע מה על חתיכת אדמה. והצווחה, שמפלחת את האוויר, שבוקעת מילד אחד, שאין לו חיים בגרוש, לא מעוררת טיפה של יראה מפני הסוף שקרב ובא אליו... והנפילה ממשיכה, וממשיכה, וממשיכה, והילדון מביט מעלה, אל חבריו הנמצאים ומרחפים עד אין סוף, ומוצא שם את בחירת ליבו, צונחת בהנאה, אינה שמה לב, מנופפת לשלום, אוחזת בידה השנייה את ידו של אחר... ספלאט! הצעיר שנפל נמרח בדם, אך זה לא מנע מדבר אחד לקרות, לבו ממשיך לפעום, אך הוא מת בנשמתו...


אין לזה קשר אליי, סתם עלה לי בראש, ומזמן כתבתי את זה...