בנות, אי אפשר להבין אותן, אולי גם לא צריך. סוג של שיתוף רגשות.
בן 19.
קחו את עצמכם חודשיים לאחור, אני בשנתי האחרונה בבית הספר לומד איתה כבר 3 שנים באותה כיתה מתחיל להרגיש משהוא כלפיה. אני לוקח את עצמי ואומר "הכל או כלום". דיברתי איתה, "הכרתי" אותה, הצעתי לה לצאת והיא סירבה.
חודש לאחר מכן אני מציע לה לצאת שוב, כולי בלחץ, חושב בראש "היא בטח תסרב" "לא יצא מזה כלום", טעיתי, היא הסכימה. ואז היה לי את החודש הכי מדהים בחיים שלי. היה מישהוא שאמר "רמת החיים של האדם נמדדת לא על פי הרגעים בהם הוא נושם, אלה על פי הרגעים בהם הוא עוצר את נשימתו", וזה היו אותם רגעים, כל שנייה לידה לא נשמתי, אלה היו רגעים קסומים ואם הייתה לי אפשרות הייתי מריץ אותם כמו תקליט מהתחלה עד הסוף, בשביל להנות ולחוות את אותן שניות/דקות/שעות שהייתי איתה שוב ושוב ושוב.
ואז, בפתאומיות החלטתי, "צריך להגדיר את היחסים שלנו" - אמרתי לעצמי, והצעתי לה שנהיה ביחד, שנהיה חברים, והיא..? היא סירבה. "ידידים", "בוא נישאר ידידים" - היא אמרה לי.
לקחתי את זה בקלות, חשבתי "אולי לא באמת אהבתי אותה?", קורה לפעמים שנמשכים לבנות כי.. כי הן בנות. אמרתי לעצמי אז "לא נורא נמשיך הלאה", טעיתי. אני לא יכול להמשיך, כל מחשבה שעוברת בראשי המחשבה הכי קיצונית ולא קשורה מגיעה בסופו של דבר לאותו נושא, אותה בחורה שחשבתי שאוכל לשכוח. האם זו אהבה? למה העולם בנוי בצורה כו אכזרית?
האם אני כועס עליה? לא, בכלל לא.
האם אני כועס על עצמי? לא. האם אני מרחם על עצמי? לא. אני לא מתלונן, אני לא מצטער על שום דבר שקרה, לא כועס על אף אחד, לא רוצה למות או לעשות עוד כל מיני דברים שבמצב שלי היו נורא מתאימים, כמו לבכות, לרצות למות או לרצות לא לאהוב יותר. אני רוצה רק דבר אחד, אני רוצה להיות איתה. ולא אני לא מדבר על סקס, אני מדבר על אהבה, אני פשוט רוצה שהיא תהיה דו צדדית, אבל כנראה שזה לא בשליטתי וכנראה שאין אדם שיכול לעזור לי...
אתם לא חייבים להגיב, גם לא שיש הרבה מה להגיב, פשוט הייתי חייב לספר את זה בשביל לדעת שיש אנשים שאולי יבינו אותי.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Yuval
