כשאני עומד מול הגדר, יותר נכון יושב או מתכופף כדי לא להרוס פעילות שלמה, אני חושב על המשפחה על החברה והחברים. מבין שאני לא מבין איך הגעתי למקום הזה שעושה כל כך הרבה כאב ראש לעם אחד. למה אני פה?
חושב איפה כל אחד נמצא עכשיו, אמא עושה התעמלות מול הטלוויזיה, אבא רואה כדורסל בחדר של אח שלי, אח אחד בעבודה ואח אחר ליד אבא שלי גולש באינטרנט.
חברה שלי בכיתת לימוד באיזה בסיס של חיל האוויר, החברים שלי עושים את מה שהם עושים בצבא..חלקם כבר בבית מהסיבות שלהם, הלא מי יודע מה מוצדקות..
מתעצבן על זה קצת אבל משלים עם העובדה שלא כולם בנויים לעשות את מה שאני עושה. ואז אני מתעורר למציאות הכאן ועכשיו שלי. מסתכל לראות אם החבר מלפני לא התחיל ללכת, בודק מה לוקח לחוד כל כך הרבה זמן לפתוח פתח בגדר הארורה הזאת. רואה שיש לי עוד קצת זמן להסתכל על הכוכבים, רואים אותם בבירור בדרך כלל. יוצאים שהירח לא מאיר באור חזק, ואם כן יש יותר לחץ אצל החבר´ה.
ומתישהו מתחילים ללכת. יש פעמים שאני בטוח שהיום אנחנו נתקלים, בפרדס ההוא, מהבית הזה, מה שדה חיטה הקרוב תגיע האש. כל רעש מקפיץ אותך, את הנשק אתה מחזיק בצורה כזאת, כאילו שאתה הולך עכשיו לפתוח חדר שהוא בוודאות מכיל בפנים מחבל.
אני גם בטוח שנשמע פיצוץ אדיר, ומיד אחריו צעקות של מטען. תפתח עלינו אש מאיזה גבעה, בהתקפלות שלנו אחרי קרב קשה יפלו עלינו פצמר"ים עד לפתח של המוצב הקרוב, אלונקות באוויר תוך כדי ריצה לגדר, נדע שנפצעו חבר´ה וכבר מתחילים לחשוב על מה אומרים למשפחה.
"תגיד אתה לא מפחד?"
"לא ממש, אתה יותר מתרכז במה שצריך לעשות אין זמן לפחד, הם הפחדנים בכל העסק"
למה שאני אגיד כן? אם אנחנו מפחדים מי יכנס לשם להילחם בשביל העם והמדינה?
מפחדים כ,ן חלק יותר חלק פחות. אפשר להירדם בזמן חילופי אש, גם לזה מתרגלים. אבל כן מפחדים.
כובשים את הפחד. ביחד, כולנו ביחד מנצחים אותו. והם מפחדים יותר, בזה אני בטוח.
זה ההסבר היחיד שיש לי לעובדה שאנחנו יוצאים שוב ושוב ושוב ושוב לאותה ארץ, שיושבים בה 1.5 מיליון אוייבים.
ולפעמים אתה הולך חצי ישן עד שמגיעים לאן שצריך, ורק מחכה להתרסק על המיטה בחדר שלך ביחידה. ויותר מאוחר לחזור הביתה למיטה נוחה יותר שמידי פעם גם מכילה את האדם והבעל חיים שאתה הכי אוהב בעולם כולו.
"איך היה השבוע"
"סתם מעפן"
לא תמיד רוצים לדבר, למה שאני אשתף אנשים שדואגים לי? כדי שידאגו יותר?
למה שהם ידעו על מחזות של מלחמה. ילדים קטנים נשלחים ע"י מחבלים כדי לחפש את צה"ל,
ואתה לא יודע מה לעשות, הילד בן 12 הזה מסכן את כל הכח.
ואז אני נזכר בסיפור הכל כך מרגש על סרן חגי חיים לב. הסיירת הייתה במארב מתוך בית. ליד הבית הסתובבו שני ילדים בני 12 בערך ב3 בלילה קצת מוזר לא?
החיילים שאלו את המפקד (חגי) מה לעשות איתם כי הם זיהו את הכח. חגי ענה להם שבשום פנים ואופן לא פוגעים בילדים, אנחנו צה"ל ויש לנו את הקודים שלנו.
בסוף הילדים האלה קראו לחברים שלהם ושחגי עמד להסתכל דרך החלון צלף ירה בו פעמיים והרג אותו.
זה ההבדל בינינו, אנחנו בוחלים באמצעים והם לא.
כמה פעמים עמד ילד קטן על הכוונת שלי? והתווכחתי עם עצמי שהנה לא צריך לירות בו הוא לא יודע איפה אני, הוא רק מדבר עם אמא שלו, הוא הלך לטפל בכבשים.. שלא שלח אותו איזה מחבל.
למה שאמא תדע..?
למה שאני אעשה את הדברים האלה אם הם קשים כל כך?
יש שאומרים למה שתתגייס? המדינה הזאת משתינה עלייך בקשת. לא שווה כלום אני יכול לעבוד שלוש שנים ולהרוויח מלא כסף. מה אני צריך לשרת בשביל המושחתים האלה? מאה ועשרים מפגרים? שאני אסכן את החיים שלי?
עדיף כבר להיות ג´ובניק כל יום בבית, שלא ידאגו.
ואני שואל את עצמי, מי זאת המדינה? האנשים שבפנים לא?
האנשים הם המשפחה שלי, החברים שלי, החברים שלהם, והמשפחות שלהם..
וככה אני בטוח שגם לראש הממשלה אני אגיע בדרך זו או אחרת.
אנחנו מדינה קטנה, מי אנחנו אם לא נגן על עצמינו?
איפה נעמוד אם לא נגן על עצמינו? בחסדיהם של עמים אחרים?
בשביל זה אני מוכן לעבור את הכל.
אם זה נקרא להיות פראייר אני הפראייר הכי מאושר בעולם. אין כבוד יותר גדול מללבוש את החולצה של הסיירת ביום שישי בצהריים בקניון ולהרגיש שכל מה שקורה כאן, השלווה הרוגע, אפילו הלחץ של להספיק הכל ליום שבת, אני שומר עליו. בזכותי כל מי שכאן חי בשקט יחסי, מרגיש מוגן.
כל החרא נעלם, כל הזכרונות הטובים והרעים נכנסים לאיזו מגירה בתוך הראש.
רק מקשיבים לאנשים. שבשבילם אני מפחד, מתגבר, מתעייף, מתרגש, סובל, נהנה, מחייך, בוכה, מתעצבן, צוחק ונלחם.
וכל לילה יש את אותם אנשים שיושבים מול הגדר וחושבים על מה הם עושים שם, ובכל זאת כל לילה הם יוצאים מחדש בשביל כולנו.
להיות לוחם זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים אל תוותרו על זה.




ציטוט ההודעה




גשם של עופרת יצוקה.