כל כך בא לי עליו, כל כך בא לי אותו,
אבל אני יודעת שאני לא מקובלת, והוא לא מסתובב עם בנות שלא מקובלות.
אני יודעת שרק אם אני ישתנה קצת במראה ובקבוצת החברות שלי,
רק אז, רק אז הוא אולי יסתכל לכיוון שלי וגם זה רק כדי לשאול "מה השעה?",
"היה כבר צילצול?", "איזה שיעור יש לנו עכשיו?"
נכון גם זו התחלה. אבל בא לי יותר, בא לי שכל כולו יהיה איתי ושלא יהיה החבר של החברה הכי
טובה שלי. זה פשוט מנקר לי את העיניים. כל פעם שאני רואה אותם ביחד, מתנשקים או סתם הולכים
יד ביד אני מרגישה צביטה חזקה מאוד בלב.
אני לא רוצה להשתנות כדי שהוא יאוהב אותי, אני רוצה שהוא יאוהב אותי כמו שאני.
כמו שאני אוהבת אותו: למרות שהוא לא מלך הכיתה, למרות שהוא לא בין המקובלים, למרות
שהוא לא חתיך-על. למרות כל המגרעות והחסרונות שבו, אני אוהבת אותו מכל הלב ופשוט כל פעם
כשאני רואה אותו מסתובב עם בנות אחרות אני מרגישה משהו עמוק בפנים, בתוך הלב.
כאילו שקופידון זרק עלינו את חץ האהבה רק שהוא פיספס ופגע רק בי.
אני לא יכולה בלעדיו!