דלקת השופכה!
דלקת השופכה הינה דלקת בצינורית השופכה המוליכה משלפוחית השתן החוצה. לעתים קרובות זו מתבטאת בכאבים ותחושת צריבה בעת מתן שתן.
ישנן שתי קטגוריות ראשיות לפיהן מגדירים את דלקת השופכה. הקיטלוג נעשה לפי הסיבה הגורמת לדלקת:
סיבות לדלקת שופכה לא זיבתית:
דלקת שופכה לא זיבתית יכולה להיגרם ממספר אורגניזמים, וביניהם:
כלמדיה טרכומטיס (Chlamydia trachomatis)
אוראפלזמה אוראליטיכום (Ureaplasma urealyticum)
מיקופלזמה של איברי המין (Mycoplasma genitalium)
טריכומונטס וגינלי (Trichomonas vaginalis)
וירוס ההרפס (HSV-2)
פטריית הקנדידה אלביקנס (Candida albicans)
דלקת השופכה יכולה להיגרם גם מסיבות לא זיהומיות:
ברוב המקרים סיבת דלקת השופכה נעוצה במחלת הזיבה או הכלמידיה. מוערך כי כ-50% ממקרי דלקת השופכה הלא-זיבתית נגרמים על ידי הכלמידיה.
תסמינים:
תסמינים אפשריים של דלקת השופכה כוללים:
לעתים לא מתבטא שום סימפטום למחלה זו. במקרים אלו האדם הנגוע משמש כנשא ועשוי להדביק את השותפים
במגע המיני.
דיאגנוזה:
צביעת גרם, שיטה פשוטה שהומצאה עוד בשנת 1884, משמשת לבדיקת הימצאותו של החיידק הגורם למחלת הזיבה בפליטת השופכה בעזרת מיקרוסקופ. זיהוי הכלמידיה, הסיבה השנייה בגודלה לדלקת השופכה, דורשת טכנולוגיה מתקדמת יותר, אשר כיום זמינה לכל.
אם תוצאותן של הבדיקות לזיבה ולכלמידיה שליליות, וסיבתה של דלקת השופכה לא זוהתה, משתמשים במושג דלקת שופכה לא-ספציפית לתיאורה (NSU). לעתים מבלבלים בין מושג זה לבין המושג "דלקת שופכה לא-זיבתית", אשר מתייחס לדלקת שופכה הנגרמת מאורגניזם אשר זוהה ואינו חיידק הזיבה.
טיפול!:
בגלל הסיבות הרבות אשר יכולות להביא לדלקת השופכה, אסטרטגיית הטיפול הראשונית קשורה בשימוש במגוון רחב של תרופותאנטיביוטיות האפקטיביות כנגד הכלמידיה. חשוב מאוד לטפל בדלקת השופכה, הן למתלונן והן לשותפים למגע מיני. נשים הנגועות באורגניזמים הגורמים לדלקת השופכה הלא-זיבתית עשויות לפתח דלקת באגן.
באם לא תטופל הדלקת סיבוכים שונים עלולים להיגרם, כגון דלקת יותרת האשך, היצרות של צינור השופכה, ואי-פריון.
יש להדגיש את הצורך בהיגיינה של נקבי הגוף. זה כולל הימנעות משימוש בחומרים אקזוטיים, הימנעות משימוש בדאודורנט באזור איברי המין, וניקיון יסודי לאחר מתן שתן או צואה. יש להימנע מקיום יחסי מין עד שהסימפטומים יעלמו, למניעת העברת המחלה.
זיבה
תסמיני המחלה מתפתחים לרוב תוך יומיים עד חמישה לאחר ההדבקה (אם כי ישנם מקרים שבהם התסמינים מופיעים רק כעבור מספר חודשים), וכוללים כאב בהשתנה והפרשת מוגלה מן הפין או הנרתיק, וכן דלקת בצוואר הרחם ודימום בפי הטבעת. ללא טיפול עלולה הדלקת להתפשט דרך מערכת המין של האישה ולגרום לדלקת צוואר הרחם והחצוצרות ואף לעקרות או הריון חוץ-רחמי; אצל הגבר היא עלולה לגרום להיצרות השופכה, הידבקויות במערכת המין ודלקת בלוטת הערמונית. סיבוכים מאוחרים כוללים דלקת מפרקים, דלקת שסתומי הלב ודלקת לחמית העין.
כמו כן, אם אישה החולה בזיבה נמצאת בהריון, המחלה עלולה לעבור גם לתינוק ולגרום אצלו לדלקת בלחמית העין, אשר ללא טיפול עלולה לגרום לפגיעה בראייה ואף לעיוורון.
לזיהוי המחלה מכינים דגימה של הפרשה מהפין או מהנרתיק, צובעים בצביעת גרם ומתבוננים במיקרוסקופ. החיידק מתגלה בתוך תאי דם לבנים, בזוגות בצורת האות L. תרבית שמכינים מהדגימה מאשרת את האבחנה.
הטיפול במחלה הוא באמצעות אנטיביוטיקה. בעבר השתמשו לצורך כך בפניצילין, אך לאור הופעתם של חיידקים עמידים בפני פניצילין משתמשים כיום בתרופות מסדרת הצפאלוספורין.
כלמדיה
כלמידיה (Chlamydia) היא מחלת מין, הנגרמת על ידי החיידק Chlamydia trachomatis הפוגעת באיברי המין ובלחמית העין. בנוסף להתפשטותה במהלך קיום יחסי מין, היא עלולה להיות מועברת מאם לבנה במהלך ההיריון. כלמידיה היא אחת ממחלות המין הנפוצות ביותר כיום. בארצות הברית ישנם כ-4 מיליון מקרים של כלמידיה בשנה. עם זאת, 50% מהגברים ו-75% מהנשים הנדבקים במחלה לא מפתחים סימפטומים, ואינם יודעים כלל כי נדבקו במחלה.
מאפיינים:
בנשים, אם הכלמידיה לא מטופלת, היא עלולה לגרום לדלקות באגן (PID), המתבטאות בדימום מהנרתיק, כאב במהלך קיום יחסי מין, דלקות ברחם, חצוצרות ואף בשחלות. סיבוכים בדלקות אלו עלולים לגרום לקושי בהתעברות, הריון חוץ רחמי, ואף לעקרות. כאמור, לא כל הנשים מפתחות סימפטומים.
בגברים המפתחים סימפטומים, המחלה עשויה להתבטא בכאב במתן שתן, הפרשות לא-רגילות מהפין, נפיחות באשכים וחום. סיבוך אפשרי הוא דלקת ביותרת האשך, העלול לגרום לעקרות.
בגברים ונשים כאחד, המחלה גורמת לכאבים בהטלת שתן, לחום ולפגיעה בלחמית העין (trachoma), אשר עלולה להתפתח לכדי עיוורון.
ניתן להידבק בכלמידיה בקיום יחסי מין בלתי מוגנים, וחשוב לזכור כי רוב הנשאים אינם מודעים לכך שהם נושאים את המחלה, כיוון שהם אינם מפתחים סימפטומים.
אבחון וריפוי:
ניתן לאבחן כלימידיה במספר סוגים של בדיקות. בעבר השתמשו בבדיקות דם (סרולוגיות) ובבדיקות תרבית שתן, אך אלה נחשבות לא אמינות, ודורשות מיומנות מקצועית רבה בטיפול בדגימות. כיום ניתן לבצע בדיקות אמינות על ידי אבחון חלקים מה-DNA של החיידק. ריפוי המחלה הוא פשוט - טיפול באנטיביוטיקה ממשפחת הטטרציקלינים. כיוון שהטיפול הוא פשוט, ישנם רופאים הממליצים על טיפול גם ללא אבחנה מדויקת.
עגבת
עגבת, או בשמה הלועזי סיפיליס (Syphilis), היא מחלת מין הנגרמת על ידי החיידקטרפונמה חיוורת (Treponema pallidum) ממשפחת הספירוכטה.
המחלה מועברת בראש ובראשונה על ידי יחסי מין, אך יכולה להיות מועברת גם באמצעות מגע עם דם. דרכים פחות נפוצות להידבקות הן על ידי מגע עם האינפקציה (רק כאשר מדובר במגע עם חולה שנמצא בשלב הראשון של המחלה ויש לו כיבי עגבת פתוחים), וכן מעבר מהאם לעובר ברחם (עגבת תורשתית).
אחד הכינויים לעגבת הוא "החקיין הגדול", וזאת עקב הקושי שבזיהוי המחלה בשלביה המוקדמים והידמותה למחלות אחרות.
המחלה!
השלב הראשון:
השלב הראשון של המחלה מתחיל לאחר תקופת דגירה של כשלושה שבועות בממוצע. בשלב הראשון ביטויה היחיד של המחלה הוא כיב (Chancre) דמוי מכתש שאינו כואב באזור הנגוע. לעתים בנוסף לכך ישנה במקום גם התנפחות קטנה של בלוטות לימפה. שלב זה קשה מאוד לזיהוי, כי הכיב הטיפוסי עשוי להופיע במקום קשה לאיתור ויכולים להיות בו מיקרואורגניזמים אחרים מלבד הטרפונמה. הנוזל שבכיב מכיל את מחולל המחלה, ולפיכך כל מגע עם הנוזל עלול להדביק בעגבת.
הכיב עצמו נעלם תוך מספר שבועות.
השלב השני:
השלב הטיפוסי של העגבת הוא השלב הבקטריאמי. בשלב זה באזור הנגוע העור והריריות מתחילים להיפגע, ומופיעים בהם תפרחת חיוורת או לחלופין שטפי דם קטנים. בנוסף לכך ישנה נפיחות בתאי לימפה, וכן יכולים להופיע אצל החולה חום, כאב ראש ותסמינים של הצטננות. במקרים יותר נדירים מופיעים אצל החולה דלקת קרום המוח, דלקת כבד או דלקת פרקים.
השלב השני נמשך לרוב מספר ימים (ובכל אופן לא יותר משבועיים), ולאחריו המחלה נכנסת לשלב הלטנטי שלה, שבו היא יכולה לשהות שנים על גבי שנים, עד אשר היא עוברת לשלב השלישי.
השלב השלישי:
השלב השלישי של המחלה מופיע אצל כ-30% לערך מהחולים אשר אינם מטופלים. לשלב זה המחלה יכולה להיכנס אחרי שנה, עשר או אף חמישים שנה לאחר ההידבקות. בשלב זה המחלה יוצרת כל מיני הפרעות באיברי גוף רבים: באבי העורקים (אאורטיטיס סיפיליטי), במוח (אנצפליטיס סיפיליטי), בעצמות, בעור, בריריות וכו'.
כמו כן, סיבוך אפשרי של המחלה הוא עגבת עצבית, אשר גורמת לשינויים באישיות החולה, תגובות היפראקטיביות וכו'.
טיפול
אף שהמחלה ידועה מימי קדם, עד למאה ה-20 לא נמצא לה טיפול, מלבד שימוש בכספית, שאמנם היה אפקטיבי נגד החיידק, אולם היה בעל חסרון גדול: הכספית גם הייתה רעילה עבור החולה עצמו.
בראשית המאה ה-20 ניסו להשתמש כנגד העגבת בחומר הכימי המבוסס על ארסן - "סלווארסן", וכן הדבקת החולה במלריה, על-מנת שחום גופו הגבוה יהרוג את חיידקי הטרפונמה.
כיום, התרופה העיקרית נגד עגבת היא הפניצילין, שחיידקי הטרפונמה מאוד רגישים אליו ולא פיתחו נגדו עמידות במרוצת השנים. כאשר החולה רגיש לפניצילין משתמשים באריטרומיצין או בנגזרות של טטרציקלין.
צ'נקרואיד
צ'נקרואיד (באנגלית: Chancroid) היא מחלת מין מדבקת המאופיינת בנגעים מכאיבים באברי המין. המחלה מועברת ביחסי מין בלבד, והיא נגרמת מחיידק בשם Haemophilus ducreyi (מכונה גם H. Ducreyi).
המחלה נפוצה בעיקר בארצות מתפתחות, בעיקר בתעשיית הזנות ולקוחותיה. במדינות מערביות היא נדירה מאוד - כאדם אחד חולה על כל שני מיליון. אם אין מטפלים בחולה עלולה המחלה להגביר את סכנת ההידבקות בחשיפה לנגיף האיידס.
אופן ההדבקה
ההדבקה מתרחשת במגע ישיר בין פצע פתוח אצל הנגוע לעור הנדבק. מאחר שהנגעים מופיעים באברי המין בלבד, ההדבקה היא בדרך כלל במגע מיני. גברים לא נימולים הם בסיכון גבוה פי שלושה מאשר נימולים.
תסמינים
התסמינים מופיעים אחרי תקופה של יום עד שבועיים מזמן ההדבקה, כגבשושית עדינה שהופכת תוך יום לכיב מכאיב.
גודל הכיבים עשוי להיות בטווח נרחב של בין 3 ל-50 מילימטר ויש להם גבולות ברורים וחדים, וצורתם לא אחידה.
אצל כחצי מהגברים שנדבקים מופיע כיב יחיד. אצל נשים מופיעים ארבעה כיבים או יותר, שכואבים פחות.
הכיבים מופיעים במקומות טיפוסיים - אצל גברים, בעיקר בעורלה או מאחורי העטרה בפין, ואצל נשים - בשפתיים הגדולות או הקטנות של הפות.
הטיפול
הטיפול בצ'נקרואיד הוא במתן אנטיביוטיקה
פטיטיס
סוגי הפטיטיס:
הפטיטיס נגיפי
הפטיטיס נגיפי אחראי ליותר ממחצית המקרים של הפטיטיס חריפה. 95% מהדלקות הנגיפיות של הכבד נגרמות על ידי אחד מנגיפי ההפטיטיס C ,B ,A או D, הדורש הדבקה מוקדמת בהפטיטיס B. חמשת האחוזים האחרים נגרמים על ידי נגיפים כמו אדנווירוס, ציטמגלוירוס ועוד.
הפטיטיס A
הפטיטיס A הוא נגיף מסוג RNA. הפטיטיס A היא הסיבה השכיחה ביותר להפטיטיס חריפה, ואינה מתפתחת למחלה כרונית. זהו אנטרוירוס שעובר מן הצואה דרך מזון או מיםמזוהמים או דרך נוזלי הגוף. זיהום בהפטיטיס A יוצר חיסון לכל החיים כנגד המחלה.
קיימים שני חיסונים להפטיטיס A: חיסון פעיל וסביל. בישראל מחוסנים משנת 2004 ילדים בחיסון הפעיל כחלק משגרת החיסונים. בעת הגיוס לצה"ל מחוסנים כל המתגייסים בחיסון הסביל.
הטיפול בהפטיטיס A הוא טיפול תומך, וכולל שתייה מרובה ומנוחה. שיעורי המוות מן המחלה הם 0.01%, כשילדים בני פחות מחמש שנים ומבוגרים מעל גיל 50 מהווים את מרבית מקרי המוות.
הפטיטיס B
הפטיטיס B הוא נגיף ממשפחת ההפטדנה. הוא עשוי לגרום למחלה חריפה וכן למחלה כרונית.
ההדבקה בנגיף היא דרך נוזלי הגוף – מגע עם דם נגוע או העברה ביחסי מין. גם רוק עשוי להעביר את המחלה. סוג נוסף של העברה היא העברה אנכית – מהאם לעובר. 95% מהחולים מתגברים על הזיהום ויוצרים נוגדנים כנגד הנגיף. כ 5% מן החולים מפתחים זיהום כרוני.
מהלך נדיר של המחלה עשוי לגרום לכשל כבדי חריף (0.5%-1%) – מחלה פולמיננטית, ולהביא להרס הכבד תוך ימים עד שבועות עם 80% של מקרי מוות.
קיים חיסון פעיל נגד המחלה, והוא חלק משיגרת החיסונים שמקבלים ילדי ישראל משנת 1998 (Engrix). הפטיטיס B כרונית מובילה להתפתחות שחמת הכבד (החלפת הרקמה התפקודית של הכבד ברקמת צלקת) וכשל כבדי, והיא מעלה מאוד את הסיכון ללקות בסרטן הכבד – קרצינומה הפטוצלולרית.
קיימות שלוש תרופות מרכזיות המשמשות לטיפול הפטיטיס B ; אינטרפרון אלפא, אדפוויר ולמיודין.
הפטיטיס C
הפטיטיס C הוא נגיף RNA. הוא מועבר דרך נוזלי הגוף – דרך הדם או בשכיחות נמוכה דרך יחסי מין וכן מהאם לעובר (העברה אנכית). לא קיים חיסון מפני המחלה.
כ 50-85% מן החולים יפתחו מחלה כרונית, ו כ 25-76% מהם יסבלו ממחלה כרונית פעילה ושחמת. הפטיטיס C הוא הסיבה המובילה בעולם להפטיטיס כרוני, והוא הסיבה המובילה באירופה ובארצות הברית להשתלת כבד. הפטיטיס C מעלה מאוד את הסיכון לקרצינומה הפטוצלולרית שמתפתחת אחרי כ 30 שנה בחולים הסובלים מהפטיטיס C כרונית ושחמת.
כיום, מוצע לחולים טיפול תרופתי שמטרתו לחסל את הנגיף בגוף החולה. הטיפול כיום כולל נטילת כדורים ("ריבוורין" RIBAVIRIN) על בסיס יומיומי ונטילת זריקה שבועית ("פגאינטפרון" PEGINTERFERON). הטיפול נע בין חצי שנה לבין שנה (תלוי בסוג הוירוס) וסיכויי הצלחתו הם כ- 75%.
הפטיטיס D ו-E
שני סוגים נוספים של הפטיטיס ידועים, הפטיטיס D ו E. הפטיטיס D הוא נגיף RNA שיכול להתרבות רק בנוכחות הדבקה בהפטיטיס B. הפטיטיס E גורם למחלה הדומה להפטיטיס A, אם כי יש לו צורה פולמיננטית בחלק מהחולים, בעיקר בנשים בהריון. הוא נפוץ בעיקר בהודו. לאחרונה זוהה גם הפטיטיס G.
הפטיטיס אלכהולית
הפטיטיס אלכהולית נגרמת כתוצאה משתייה ממושכת של כמויות גדולות של הכוהלאתנול, המצוי בכל המשקאות החריפים.
התחלת המחלה תתבטא לרוב בחום, הגדלת הכבד, לויקוציטוזיס (ריבוי תאי דם לבנים) ופגיעה בתפקודי הכבד (צהבת והפרעות קרישה). כמו כן, יופיעו סימנים של יתר לחץ דם במערכת הפורטלית (מיימת, דימום מדליות, אנצפלופתיה). עם זאת, צורות קלות יותר של הפטיטיס אלכהולית עשויות להופיע ללא תסמינים. המשך שתייה מרובה של אלכהול תוביל לרוב לשחמת. בהפסקת שתיית אלכהול, ההפטיטיס האלכהולית תחלוף באיטיות לאורך שבועות עד חודשים, לעתים ללא השלכות קבועות, אך לרוב תישאר שחמת מסוימת. בצורה גסה, ניתן לומר כי אחד מארבעה בני אדם השותים יותר משלושה משקאות אלכהולים ביום בתקופה של 10-15 שנה יסבול מרמה מסוימת של הפטיטיס אלכהולית.
זיהום בהפטיטיס C ושימוש מוגבר באלכהול מזרז מאוד את התפתחות השחמת. שתייה מוגזמת של אלכהול לאורך זמן תגרום גם לשינויים שומניים בכבד.
הפטיטיס שנגרם על ידי תרופות
ישנן מספר גדול של תרופות שעלולות לגרום להפטיטיס. להלן רשימה חלקית של תרופות גנריות:
- הלוטן Halothane – גז המשמש להרדמה
מתיל דופא וניפדיפין Methyldopa, Nifedipine – תרופות נגד יתר לחץ דם
איזוניאזיד וריפמפיצין Isoniazid, Rifampicin - אנטיביוטיקות לטיפול בשחפת
פניתואין וחומצה וולפורית Phenytoin, Valporic acid - תרופות נגד אפילפסיה
זידוודין Zidovudin - תרופה אנטי וירלית לטיפול באיידס
קטוקונזול Ketoconazole - תרופה אנטי פטריתית
איבופרופן ואינדומטצין Ibuprofen Indomethacin - נוגדי דלקת וכאבים
אמיטריפטילין Amitriptyline - נוגד דיכאון
אמיודרון Amiodarone - טיפול בהפרעות קצב לבביות
פרצטמול Paracetamol - נוגד כאבים (במנת יתר).
גלולות למניעת הריון.
תרופות טבעוניות והומאופתיות, תוספי מזון.
המהלך הקליני של הפטיטיס תרופתית הוא מגוון, ותלוי בתרופה ותגובת החולה אליה. הפטיטיס יכול להיגרם על ידי כמעט כל תרופה.
רעלים וחומרים אחרים שעלולים לגרום להפטיטיס: גרדת
גרדת או סקביאס (Scabies) היא מחלת עור הנגרמת על-ידי קרדיתטפילית, המתבטאת בגרד חריף.
המחלה שכיחה במיוחד אצל אנשים החיים בתנאי תברואה לקויה, אך מאחר שהיא מאוד מדבקת גם אנשים ששומרים על היגיינה עלולים להדבק בה. מקומות טיפוסיים שבהם קיימות בעיות של הדבקה חוזרת ונשנית הם בתי אבות, בתי חולים ומחנות צבא. הצוות המטפל באנשים מבוגרים בבתי אבות, או בני משפחה של חולים, הם בעלי סיכוי גבוה להדבק במחלה.
גרדת יכולה לפגוע בכל עת ובכל אחד מגיל ינקות ועד 120.
הטפיל גורם המחלה
המחלה נגרמת על ידי Sarcoptes scabiei, קרדית קטנטנה בגודל של פחות ממילימטר, החודרת לתוך העור ומטילה שם ביצים. נוכחות הטפיל והביצים במחילות הדקות שהוא חופר בעור גורמת לגרד עז המתגבר בלילה. במקום החדירה לעור ניתן לראות קשריות אדומות קטנות הדומות לעקיצת יתוש.
הטפילים הגורמים לגרדת מעדיפים לחדור לאזורי הקפלים בעור ולמקומות בהם העור דק, לכן נגעי הגרדת מצויים בעיקר בין אצבעות הידיים, בקפלי המותניים, בשורשי כפות הידיים, בקפלי בתי השחי, סביב הפטמות ועל ראש איבר המין של הגבר.
אצל תינוקות ניתן לראות נגעים גם בעור הפנים ובכפות הידיים והרגליים. סימני החדירה של הטפילים אינם בולטים, ולכן עוברים בדרך כלל מספר שבועות עד שניתן לאבחן את הגרדת.
טיפול
הטיפול בגרדת חייב להיות קפדני ולכלול גם את בני המשפחה שאינם מתגרדים. בשלבים הראשונים להדבקה בגרדת אין עדיין תחושת גרד, ולכן בני המשפחה שנדבקו ואינם מתגרדים עלולים בכל זאת להיות חולים בהמשך ולהדביק חזרה את בני המשפחה שכבר קיבלו טיפול.
הטיפול כולל מריחת משחה (ובה גופרית או מינון נמוך של חומר קוטל חרקים) על הגוף כולו, מכף הרגל ועד הסנטר, וחזרה על הטיפול מדי כמה ימים, כדי לוודא שהטפילים הבוקעים מהביצים מומתים אף הם. כדי למנוע הדבקה מביצים שהתפזרו, יש לכבס את כלי המיטה במים בטמפרטורה גבוהה (ועדיף להרתיח אותם).
קרדיט לויקיפדיה.
[מידע]סוגי מחלות מין
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי !cAnn0N
