http://www.youtube.com/watch?v=MP5j_Q9CZ3w&feature=related
"הלנה-" "אל תטרח." הרמתי ידי באוויר ולרגע ניסיתי להדוף את כל המחשבות האלה,
רק בכדיי למצוא את המעיל הארור.
"תקשיבי לי!" הרים את קולו. מגע ידו על כתפי הגעיל אותי. השתחררתי מתפיסתו, משתחלת בינו לבין משקוף הדלת אל חדר השינה המתועב.
בין המון הבגדים הסורר על הכיסא בפינת החדר זיהיתי קצה מעיל.
"הלנה, בחייך!" צעק אחריי בפרצוף מתחנן משהו. חתיכת בן זונה. "בחיי!?" הסתובבתי אליו בכעס, מושכת אחריי את המעיל ומעיפה כמה פריטי לבוש-או-לא על הרצפה.
אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי.
"הלנה, אל תבכי. זה לא כמו שזה נראה." אמר. רגיש הבחור, אה?
לעזאזל.
"אידיוט." סיננתי לעברו והגדלתי צעדיי לכיוון הדלת.
"תקשיבי לי, לעזאזל!" צעק והלך אחריי בעצבים. יצאתי מהדלת וטרקתי אותה אחריי.
דרמה.
בזריזות ירדתי במדרגות הרעועות של הבניין, כמעט ומועדת, מפאת.. חוסר ראייה, אולי.
עיניי הוצפו דמעות ברגע. למה ציפית, טיפשה?
עזבתי את הבניין בסערה. סערה. סיפור חיי.
בפנים, בחוץ.. במיוחד בחוץ. בפנים.
רוח מקפיאה הלמה בפניי, ושיערי התנופף. אם לא הספיקו הדמעות.
לעזאזל עם זה. איזה כפור.
רצתי לרגע על המדרכה המושלגת. כוכבים מסביב, או מנורות.
הם מנצנצים, או שמא המנורה הדפוקה לא עובדת כראוי. בעיות תשתית.
משכתי מעילי מעליי, וראיתי רק מדרכה. ממה שאפשר היה לראות. סטיתי הצידה.
אי אפשר לראות כלום. זין.
"הלנה!" שמעתי אותו צועק מאחורי. המשכתי ללכת,
מהר יותר. לא מסתכלת לאחור.
וואו. הכוכבים האלה. מעולה, מופע אורות.
אור חזק הופיע מולי. לפחות מנורת רחוב אחת פועלת בעיר המזורגגת.
המשכתי ללכת. ראשי עדיין מושפל מטה.
ואז.. אז כלום. אולי הוא קרא לי.
בחיי.





ציטוט ההודעה










