סיפור של בן אדם אחד שחייבים לראות
זה מלמד אותך דברים
לכל מי שחס וחלילה יצטרך להתמודד עם סיטואציה כזו, הנה סיפור שילמד אתכם להמשיך הלאה...
פרולוג - לפני שנתיים
בתקופה הזאת ידעתי בוודאות רק שני דברים. האחד היה שטל מתה,
והשני היה שטל נולדה.
חזרתי מהלוייה ברגל, משקפי השמש השחורות הסתירו את העיניים
האדומות והרטובות שלי מההולכים ושבים ברחוב, אך הבגדים
השחורים הסגירו לאותם עוברים ושבים את הרגשתי הכללית.
הרגשתי כאילו הרחובות אבלים איתי, ראיתי הכל בגוונים של אפור.
אפילו את הציוץ של הציפורים ברחוב לא שמעתי, הדחקתי לעצמי
שציפורים יכולים לצייץ ביום כזה, שמישהו יכול לצייץ ביום כזה.
הייתי שבור.
הגעתי הביתה וזרקתי את המפתחות ומשקפי השמש שלי על השולחן.
הבית היה ריק, ידעתי את זה עוד לפני שנכנסתי אליו. אמא בבית
חולים, עם התנוקת. אבא איתה. אף אחד לא בא לדאוג לי, אבל למה
שיבואו? אני כבר בן 61, אני כבר גדול יחסית, אני יכול להסתדר
לבד. אפילו בימים כאלה, אפילו בימים קשים כאלה.
פשטתי את החולצה השחורה, היה חם יותר מהגיהנום בתוך הבית,
כשפשטתי את החולצה הגוף שלי כבר היה מלא בזיעה דביקה ומסריחה.
המזכירה האלקטרונית הבהבה. היו בה שתי הודעות חדשות. לחצתי על
כפתור הפליי.
ההודעה הראשונה היתה מהיועצת. היה לה קול קר כקרח שאמר בלי
שום שמץ של רגישות אנושית: "היי, יותם. רק רציתי ליידע אותך
שבכל בעיה שיכולה לעלות מה.. אירועים שאתה עובר בימים
האחרונים, אתה יותר ממוזמן להתקשר אליי למספ..." לא נתתי
להודעה להגמר וכבר לחצתי על כפתור ה"דליט" במהירות. אני שונא
את היועצת הזאת, היה ברור שהיא השאירה את ההודעה הזאת רק בגלל
שזה התפקיד שלה, ולא בגלל שהיא חושבת שזה חשוב או משהו.
למזכירה לקחו כמה רגעים עד שהיא מחקה את ההודעה, ואז היא
התחילה להשמיע את ההודעה השנייה: "היי יותמוש, אמא כאן.. רק
רציתי לשאול אותך איך אתה מרגיש ואיך היתה הלוויה... מצטערת
שלא יכולתי לבוא, אבל אתה יודע, אני עדיין תקועה כאן, יש
בעיות עם התינוקת, הרופאים אמרו שהיא... אממם, אתה יודע מה,
עזוב, אני אפילו לא אספר לך. יש לך מספיק דברים רעים לחשוב
עליהם גם בלי זה. אני מקווה שהם ישחררו אותנו כבר מחר בערב,
ואם לא אז מחר בבוקר אבא יבוא הביתה ויביא אותך לכאן. אם אתה
רוצה לפחות. להית' בינתיים, אוהבת אותך מאוד."
המזכירה השתתקה. לא היו בה יותר שום הודעות חדשות. העיניים
שלי החלו להתמלא בדמעות בפעם המאה באותו היום, לא מספיק צרות
יש בעולם, עכשיו גם צריכים לקרות בעיות עם התינוקת? שום דבר
לא יכול ללכת חלק בעולם הזה?
לא. כנראה שלא.
חבשתי את משקפי השמש שוב, ולבשתי חולצה לבנה חדשה שמצאתי
בארון. יצאתי שוב מהבית, שוב לבית הקברות.
אחרי קבע שעה של הליכה מהירה כבר הייתי שם, בית הקברות החדש
של העיר, מטופח בעשרות פרחים ועצים, הרבה ספסלים ומקורות צל
ומים, אבל למרות החזות היפה של בית הקברות הזה הוא עדיין היה
מה שהוא היה, בית קברות, מקום למתים, לא לחיים. ושם נחה טל
עכשיו. הקבר עדיין היה טרי, טרי ובודד. עשרות זרי פרחים היו
על ערימת האפר שהפרידו בן הגופה של טל לבין שאר העולם, בין
גוף מת לעולם חי.
כשראיתי את הקבר שוב התמוטטתי בבכי. נפלתי על הרצפה, בוכה,
ולחשתי לעבר הקבר, לחשתי לה:: "טל... אף אחד לא מבין אותי כמו
שאת הבנת... אף אחד... למה היית חייבת ללכת?"
פרק ראשון - ניר
אני יושב לבד בכיתה בשנתיים האחרונות, המקום שלידי ריק. אני
אומר לכולם שאני צריך לשבת לבד כדי להתרכז בשיעורים, שאני לא
מסוגל לזה כשמישהו יושב לידי, אבל אני יודע שזה סתם תירוץ
מטומטם. כולם יודעים שזה תירוץ מטומטם. הסיבה האמיתי למה אני
יושב לבד היא שישבתי ליד טל לפני שהיא נהרגה, לפני שהיא הלכה
ממני לנצח לפני שנתיים, ומאז, מאז אני כאילו מחכה שהיא תחזור.
כן, אני מודע לזה שזה טיפשי, אני מודע לזה שזאת תקווה חסרת כל
שחר מכיוון שטל מתה, ומתים לא יכולים לחזור, אבל אני לא יכול
להתגבר על זה. כל פעם שאני רואה את הכסא שלידי ריק זה עושה לי
הרגשה של "היא רק יצאה לשירותים לשנייה", תחושה שאפשר שהיא
תחזור, לא התחושה הסופנית של המוות שלה, לא העובדה שטל מתה.
הו, איך שאהבתי את טל. אומרים שעוד לא יודעים מה זאת אהבה
בכיתה י', אומרים שבאמת מגלים מה זאת אהבה רק שכבר מבוגרים
מספיק, אבל כשאני הייתי בכיתה י', לפני שנתיים, ידעתי טוב
מאוד מה זאת אהבה. טל היתה האהבה שלי, ואני הייתי האהבה שלה.
והיינו כל כך שמחים וכל כך מאושרים. היינו רק שנינו, בטוחים
שהעולם הוא שלנו, בטוחים בצעירות ובאנרגיות שלנו. היינו כאלה
עד שהכל התחיל להשתבש. זה קרה כל כך מהר, כל ההתדרדרות הזאת,
לא מאפשרת לנו זמן להבין מה אנחנו עושים או איך אנחנו יוצאים
מזה. ואחרי חודש אחד בלבד, חודש קצר אחד בלבד, טל כבר נהרגה
והשאירה אותי לבד. השאירה אותי עם עצמי, השאירה אותי בלי
אהבה.
אבל אני סוטה מהנושא. רק רציתי להסביר למה אני יושב לבד
בשנתיים האחרונות, וכל זה כדי להסביר למה רק לידי היה מקום
פנוי כשהילד החדש הגיע.
הוא היה מוזר הילד החדש, כולם ראו את זה כבר בפעם הראשונה
שהוא נכנס לכיתה עם היועצת לצידו כמו אמא מגוננת. תמיד שילדים
חדשים נכנסים לכיתה החדשה שלהם מצפים מהם להיראות ביישנים,
מפוחדים. הרי הם נכנסים כרגע למקום חדש לגמרי עם חברה חדשה
לגמרי איתה הוא אמור להעביר זמן רב, אבל לא התלמיד החדש הזה,
הוא נכנס לכיתה ובמקום להיראות ביישן ומפוחד הוא התחיל לבחון
אותנו, הוא תקע בכל אחד מאיתנו, מילדי הכיתה מבטים חודרים,
מבטים קרים, כאילו הוא מנסה לחדור לכל אחד לנשמה, מבטים קשים
כאלה. כל פעם שהוא תקע את המבט שלו במישהו אז המישהו הזה הפנה
את המבט. אני יודע, ככה גם אני עשיתי, המבט שהוא תקע בי היה
מבט כזה שאי אפשר שלא לא להסיט את המבט. ואז היועצת, שנכנסה
איתו, התחילה לדבר והציגה אותו.
"קוראים לו ניר, והוא תלמיד חדש אצלינו בבית ספר. תתנהגו אליו
יפה, תזכרו שהוא ממש כמוכם, אפילו שהוא חדש..." היועצת המשיכה
לקשקש שטויות שאף אחד לא ממש שם עליהם, כי מי כבר מקשיב
ליועצת, ואז היא אמרה לניר החדש הזה ללכת ולהתיישב לידי.
לידי? מה קרה? בהתחלה רציתי להתמרד, להגיד לה שאני לא מסכים,
אבל אז שמתי לב שאני היחיד שיש על ידו מקום פנוי. אז הורדתי
את התיק שלי מהכסא ליד והניר הזה בא והתיישב במקום שלפני רגע
התיק שלי היה עליו, במקום שלפני שנתיים טל הייתה עליו.
כבר בהתחלה יכולתי להריח את הריח המוזר שלו, ריח כזה חזק
וחריף, מוזר. לא הרחתי אף ריח כזה אף פעם לפני זה. וישר לא
סבלתי את הריח שלו.
אחרי שניר התיישב היועצת יצאה מהכיתה והמורה המשיכה ללמד
כרגיל. אני התחלתי לכתוב במחברת את מה שהמורה הכתיבה לנו, ואז
ניר פנה אליי: "אהההה, יותם, נכון?".
פניתי אליו ועניתי לו "אה-הא" קצר וחסר עניין. "אפשר דף?" הוא
שאל אותי. תלשתי דף מהמחברת שלי ונתתי אותו לניר, אין סיבה
להיות מניאקים אליו, הוא לא עשה לי שום דבר רע. "תודה", הוא
אמר לי והתחיל גם הוא לכתוב בדף שהבאתי לו את מה שהמורה
הכתיבה. הסתכלתי על הדרך שבה הוא כותב, הסתכלתי עליו וידעתי
שאני לא סובל אותו. זאת היתה מעין הרגשה פנימית כזאת שאי אפשר
להתעלם ממנה, הרגשה חזקה ובוערת של שנאה מוזרה. בהתחלה עוד לא
הבנתי למה אני שונא אותו, הרי הוא לא עשה לי שום דבר, אבל מהר
מאוד הבנתי. הוא יושב במקום של טל, וזה בלתי נסלח. ניר המשיך
לכתוב בדף שלו את מה שהמורה הכתיבה, אבל אני כבר הפסקתי. אני
רק הסתכלתי עליו כותב, בחנתי אותו. איך הוא מעז בכלל, איך הוא
מעז לשבת במקום של טל?
לפעמים, כשאני נרדם בשיעורים אני חולם עליה.
היא לא משתנה אף פעם, תמיד נראית כמו שהיא נראתה בשבוע
האחרון בחיים שלה, זוהרת כזאת, יפה.
היא לא משתנה, היא נשארת תלמידה בכיתה יוד, הפנים שלה תמיד
צעירות ומחייכות את אותו חיוך שכשבש אותי, השיער שולה תמיד
מריח מהשמפו שאני כל כל אוהב, אבל אני משתנה כל הזמן. אני אני
עולה כיתות, עכשיו אני כבר ביוד בית לעומת היוד שהייתי בה
בזמן שהיא מתה. היא כל כך יפה, כל כך שמחה, ואני עצוב, מיואש,
היא כל כך מלאת חיים ואני כבר עייף. היא אבודה, וגם אני אבוד.
וכשאני מתעורר מהחלומות האלה על טל, מתעורר מהם שטוף זיעה
ושטוף דמעות, אז אני מסתכל מהר במקום לידי, לראות אם במקרה
היא שם, אם במקרה הכל היה חלום והיא כלל לא מתה, אולי היא
בעצם עוד חיה, אולי היא בעצם עוד איתי.
אבל לא, טל אף פעם לא שם, טל איננה. אבל ניר כן שם, ותמיד
שאני מתעורר אני יכול לראות אותו מסתכל עליי, כאילו רק חיכה
שאני אתעורר. הוא מסתכל עליי, רואה שהתעוררתי ומחייך. ואז הוא
מפנה את המבט שלו, שנייה לפני שהדמעה יורדת לי מהעין לכיוון
הפה.
עליתי לקבר של טל ביום שבו ניר הגיע לכיתה שלנו.
האוויר בבית הקברות היה יבש, ורוח קרירה נשבה. היה מעין מזג
אוויר עגמומי כזה, כמו של לפני גשם, אבל בתחזית אמרו שלא עומד
לרדת גשם השבוע.
עמדתי ליד הקבר של טל והסתכלתי על המצבה. המצבה, עשוייה אבן
מלוטשת ענקית, ועליה חרוטות אותיות שחורות וגדולות: "טל נשר
נלקחה מאיתנו בטרם זמנה". הסתכלתי על האבן, ואז התחלתי לדבר
אליה, לדבר איתה.
חזרתי הביתה ואף אחד לא היה שם. עדיין חשבתי על טל, הדמעות
עדיין לא התייבשו. הלכתי לחדר שלי, ושם הוצאתי את אלבום
התמונות מהמגירה שלי. פתחתי אותו, דבר שאני עושה פעם בשבוע
לפחות. הדפים כבר מכותמים מטביעות אצבעות, וחלקם מלוכלכים
מהדמעות שנפלו עליהם. האלבום הזה מלא בתמונות שלי ושל טל, מכל
התקופות. החל מתמונות מטיולים של הגן שבמקרה טל ואני הצטלמנו
ביחד, ועד לתמונות שלנו יד ביד, מחייכים, אוהבים, אופטימיים
לעתיד. דפדפתי עמוד עמוד, מסתכל על כל תמונה ותמונה, בוחן את
התצלומים של טל ושלי. מסתכל על העיניים של טל, כל כך זוהרות,
כל כך מושלמות, ועל העיניים שלי - גם, זוהרות, מושלמות. מאז
המוות העיניים שלי השתנו. לצבע הכחול בהיר שהיה לפני שנתיים
התווסף קצת שחור, ונראה שהמלאות חיים שהעיניים שלי שידרו כבר
לא מה שהיו אז, עכדשיו העיניים שלי נראות חצי מתות, חצי חסרות
הבעה. שטל מתה מת גם משהו בתוכי, מת חלק ממני.
סגרתי את אלבום התמונות והחזרתי אותו למגירה. אחרי זה הלכתי
להתקלח. רק במקלחת נרגעתי, רק שם הפסקתי לבכות. אחרי המקלחת
סדרתי לי את התיק והלכתי לישון, נכנסתי לשינה רגועה וחסרת
חלומות.
טל העירה אותי בבוקר. טל הקטנה, אחותי.
היא הייתה כבר בת שנתיים, היו לה עיניים כחולות ושיער זהוב.
"אמא אמרה לי להתעורר אותך", היא אמרה בשפה התינוקית שלה.
חייכתי אליה ואמרתי לה בחיבה שתגיד לאמא להכין לי ארוחת בוקר.
טל רק שמעה את הבקשה שלי וכבר התחילה לרוץ לכיוון המטבח וצעקה
"אמא בוקר! אמא בוקר!!". אני רק חייכתי עוד יותר. את המתיקות
של ההתנהגות שלה אי אפשר לתאר במילים אפילו.
בהתחלה לא אהבתי את זה שההורים שלי החליטו לקרוא לאחותי
הקטנה טל. הם קראו לה ככה ביום שהיא נולדה, שהיה יום לפני
שטל, טל החברה שלי, מתה בבית החולים. הם קראו לה ככה בזמן
שכולם ידעו שטל לא עומדת לחיות, שהנזק שנגרם לה רציני מדי
ואין שום סיכוי להציל אותה. ההורים שלי שמעו על זה, כמובן.
למרות שבימים האלה הם היו כל הזמן בבית חולים אחר, עסוקים
בסיבוכי הלידה של טל הקטנה, היועצת של בית הספר שלי נהגה
לעדכן אותם בכל מה שקרה עם טל החברה שלי, ככה שהם ידעו עם
כולם שטל עמדה למות באותו יום. הם שמעו על זה שטל עומדת למות
והחליטו לקרוא גם לתינוקת החדשה ככה, לזכרה של טל החברה שלי.
בהתחלה כעסתי, בהתחלה לא רציתי, אבל אחר כך די שמחתי שקראו
לה ככה. בדרך הזאת אני לעולם לא יאכל לשכוח את טל ההיא, טל
החברה שלי, טל שמתה. בחיים לא.
אותו יום עבר די במהירות. ניר לא הגיע לבית ספר )אף אחד לא
טרח לברר למה, כולם הניחו שהוא חולה או משהו כזה(, ככה שסוף
סוף היה לי יום לשבת לבד. ובאמת הייתי צריך את היום הזה,
הייתי צריך לראות שוב את הכסא של טל ריק, הייתי צריך את הזמן
לבד בשיעורים.
בנוסף לזה שניר לא הגיע גם בטלו לנו שעתיים מתמטיקה בסוף היום
כדי שנוכל ללמוד למבחן באותו מקצוע שהיה אמור להיות ביום
למחרת, דבר שעשה את היום לעוד יותר קצר.
אחרי בית הספר, אחרי הצהריים ניר התקשר אליי. הוא שאל אם היו
שעורים או משהו באחד השיעורים. לא הבנתי למה הוא התקשר דווקא
אליי מכל האנשים בכיתה, כי למרות שישבנו ביחד לא היינו חברים
כל כך טובים. תיקון טעות: לא היינו חברים בכלל.
בכל מקרה נתתי לו את השיעורים שהיו באותו יום. הוא גם שאל
אותי אחר כך אם בא לי ללמוד איתו למתמטיקה יותר מאוחר באותו
יום אבל אמרתי לו שלא תודה, ושאני לומד למבחנים רק לבד.
ציפיתי שהוא יעלב או משהו, אבל הוא רק אמר "בסדר" רגוע, וניתק
את השיחה. אחרי ניתוק השיחה שוב עלו בי כל רגשות השנאה שהיו
לי לבן-אדם הזה. שוב לא הבנתי למה אני שונא אותו, מה הוא כבר
עשה לי. זה שהוא יושב במקום של טל זה אפילו לא אשמתו, היועצת
הושיבה אותו שם, ובסך הכל הוא נראה בחור די נחמד. אבל עדיין,
למרות כל זה, לא סבלתי אותו. משהו בהתנהגות הכללית שלו, באיך
שהוא נראה, באיך שהוא התנהג... משבו בו גרם לי לשנוא אותו,
סתם ככה, בלי סיבה.
באתי לבית ספר ביום למחרת עייף לאללה. למדתי כמעט כל הלילה
למבחן הגדול במתמטיקה שהיה אמור להתקיים בשעה חמישית, ככה
שכמעט ולא ישנתי. לכיתה נכנסתי עם כוס קפה שקניתי בקפיטריה,
והיא זו שעזרה לי לשרוד את השיעור הראשון. בשיעור השני כבר
נרדמתי על השולחן כמו כלום. ניר העיר אותי כשהשיעור נגמר,
ואמר לי שהגיעה ההפסקה. הודיתי לו על זה שהוא העיר אותי,
וקמתי מהכסא. כאב לי הראש קצת, והעיניים שלי היו כבדות נורא.
הלכתי לקפיטריה וקניתי לי עוד כוס קפה, כדי לשרוד את השיעור
השלישי. בתור בקפיטריה דמיינתי אותי כבר מתרכז רק בקפה בשיעור
המשעמם שעומד להיות לנו, ואפילו התאפקתי כל הדרך מהקפיטריה
חזרה לכיתה לא לשתות אפילו שלוק אחד ממנו, כדי שיהיה לי כולו
לשיעור. ואז גיליתי שהשיעור הבא באותו יום זה שיעור ספורט.
ניר היה, למרות שהוא בהחלט לא נראה ככה, ספורטאי מצויין. הוא
תמיד הצליח לסיים את הריצות הארוכות במקום הראשון, ותמיד קפץ
הכי גבוה או הכי רחוק בקפיצות, והכי חשוב - המורה הכי אהב
אותו. זה עצבן אותי מאוד מהסיבה שלפני שהגעתי אני הייתי זה
שהמורה הכי אהב, אני הייתי זה שתמיד הגיע ראשון בריצות.
ועכשיו, כל פעם הוא עוקף אותי בלי הרבה בעיות, ומקבל את
התשואות של המורה והכיתה.
אני לא יודע מה גרם לי באותו יום להחליט ש"לא משנה מה היום
אני עוקף אותו בריצה", כנראה זה היה זה שהייתי ממש ממש עייף
ולא יכולתי כל כך להפעיל שיקול כל כך טוב, כי אם כן הייתי
יכול הייתי מגלה שלא שווה להתאמץ כל כך הרבה לפני מבחן חשוב
בשביל לנצח מישהו בריצה בספורט.
המורה נתן בהתחלה את השיחת מוטיבציה הרגילה שלו, הוא אמר
ש"היום אתם עומדים לרוץ שלושת אלפים מטר", וש"זה לא כל כך קל,
אבל אתם תסתדרו אם תחלקו את הריצה נכון." אחרי השיחה הוא הביא
אותנו לחלק מהמגרש שהוא קרא לו "קו הזינוק", ואז זה התחיל.
בהתחלה עקפתי את כולם בלי שום בעיה, השקעתי את כל הכח שלי
ברגליים בשני הסיבובים הראשונים. ואז אחרי השניים הראשונים
האטתי קצת. עדיין הייתי ביתרון די גדול, והייתי צריך להתחיל
לאגור כח לקראת ההמשך. רצתי יותר לאט עוד עשרה סיבובים וראיתי
שאני עדיין ביתרון של יותר מסיבוב מכל שאר הכיתה. חוץ מניר.
ניר חתך אותי בסיבוב הלפני אחרון, רץ במהירות, כמו שד משחת.
הגברתי גם אני מהירות, כדי להשיג אותו. בתחילת הסיבוב האחרון
הגעתי אליו, ואז הגברתי עוד מהירות כדי לעלות על המהירות שלו
ולעקוף אותו. הרגליים שלי כבר כאבו, והריאות שלי עלו באש, אבל
לא היה איכפת לי. העיקר לנצח. הסתכלתי לניר בעיניים וידעתי
שזה אישי. המבט שלו בעיניים היה כזה של "אני בחיים לא אתן לך
לעקוף אותי", אבל לי לא היה איכפת, הייתי חייב לעקוף אותו.
עוד אנרגיה לרגליים, ועוד אנרגיה, וככה גם ניר, מגביר מהירות
יחד איתי. פחות מחצי סיבוב לפני קו הסיום וניר עדיין מוביל
עליי בכמה סנטימטרים. ואז הסתכלתי ברגליים שלו.
אולי זאת הייתה העייפות, כנראה שזאת הייתה העייפות, אבל
כשהסתכלתי על הרגליים שלו ראיתי שהן אף פעם לא דורכות באדמה.
ניר פשוט עף. רציתי לשפשף את העיניים שלי בתדהמה, אבל לא
יכולתי. הייתי מבולבל לגמרי, לא ידעתי מה בדיוק ראיתי, איך
בדיוק ראיתי, ואז פשוט נפלתי. הבעיה היא שכשנופלים במהירות
ריצה שבה הייתי הנפילה היא די מסוכנת.
בזמן שהייתי מרוח על הרצפה, הרגל שלי חצי מרוסקת, ניר עבר את
קו הסיום. שהוא עבר אותו ראיתי נוגע ברצפה. תארתי שדמיינתי
הכל, שזה מהעייפות, מההתרגשות מהמבחן.
ואז ניסיתי לקום, וגיליתי שהרגל שלי לא מחזיקה אותי. נפלתי
שוב על האדמה, אבל הפעם הספקתי לבלום את הנפילה עם הידיים. לא
עשיתי את המבחן במתמטיקה באותו יום, כשכל הכיתה עשתה אותו אני
הייתי במיון וראיתי איך מכניסים את הרגל השבורה שלי לתוך גבס.
טל הקטנה, אחותי, נורא התרגשה מהגבס בהתחלה. היא שמחה לקשקש
עליו ולצייר עליו פרחים סגולים ואדומים, וזה די הצחיק אותי.
היא היתה מדהימה, טל הקטנה. אחות קטנה כמו שיש רק בטלוויזיה,
כל כך תמימה וחמודה, ממש מושלמת. כמה ימים אחר כך כבר נמאס
לטל מהגבס, נמאס לה שאני לא יכול לעשות איתה משחקים וכאלה כי
אני כל הזמן במיטה שוכב או גם שאני לא שוכב אני יכול רק ללכת
ממש לאט ולא לרוץ ולקפוץ ולהרים אותה כמו שאני עושה תמיד.
בסוף היא אפילו כעסה עליי ואמרה לי שלא הייתי צריך לשבור את
הרגל ואחרי זה היא לא דברה איתי יומיים. כזאת תמימות ילדותית,
כזאת חמודה האחות שלי.
חזרתי לכיתה אחרי שלושה ימים שהייתי בבית, מגובס.
זה לא שלא יכולתי ללכת לכיתה מבחינה רפואית או משהו, מבחינת
הרופאים יכולתי להיות בכיתה עם הגבס ישר מהרגע שיצאתי מבית
החולים, זה פשוט זה שלא היה לי חשק. הרגשתי די מושפל, שברתי
את הרגל בצורה הכי משפילה שרק אפשר לחשוב עליה, ועכשיו הייתי
צריך לחזור לכיתה ולהתנהג כאילו שכלום.
אבל בסוף חזרתי, זה היה באמצע השיעור הראשון )הדרך מהבית שלי
לבית ספר הייתה הרבה יותר ארוכה ממה שהיא הייתה לפני הגבס(,
וכשנכנסתי לכיתה יכולתי לראות שניר כבר לא יושב בכסא לידי.
עכשיו ישבה שם מאיה.
פרק שני: מאיה
מאיה הייתה הילדה הכי יפה בכיתה שלנו, בלי שמץ של ספק. היא
אמרה לי שהיא שכנעה את ניר לעבור מקום כדי שהיא תוכל לשבת
לידי, ולמען האמת אני עד עכשיו לא מבין למה היא עשתה את זה.
יכול להיות שהיא ניסתה להתחיל איתי? יכול להיות שהיא ידעה עד
כמה לא סבלתי לשבת ליד ניר? מי יודע, הודיתי לאלוהים שאני כבר
לא יושב ליד ניר. דבר שהיה די אירוני כשאני מסתכל על זה עכשיו
ככה.
יום אחד מאיה התחילה לדבר איתי באמצע שיעור הסטוריה.
"תגיד יותם, אתה עדיין חושב עליה לפעמים?"
ישר הבנתי למי היא התכוונה, אבל בכל מקרה עניתי לה בשאלה "על
מי?"
"אתה יודע... על טל." "אה." אמרתי "על טל אני חושב כל הזמן."
"כן, שיערתי לעצמי שזה ככה. אתה יודע שטל ואני היינו חברות
הכי טובות עד כיתה ד'?" הסתכלתי על מאיה במבט מוזר. למה היא
בחרה להזכיר את טל בכלל?
"לא, למען האמת לא ידעתי את זה."
"חשבתי שלא תדע את זה, לא הרבה יודעים. היה לנו ריב ענקי בסוף
כיתה ד' ומאז לא דברנו בכלל."
"אוקיי" אמרתי לה, וחזרתי חזרה לכיוון המחברת שלי, אבל מאיה
עוד לא סיימה לדבר. "רק רציתי לדעת..." היא אמרה, ואז השתתקה.
"רצית לדעת מה?" שאלתי אותה. "רציתי לדעת אם היא.. אם היא
סולחת לי על הריב הזה..." מאיה הסתכלה עליי, והעיניים שלה
החלו להעלות דמעות. אמרתי לה שאני ממש לא יודע. אחרי שנייה
היא יצאה מהכיתה בבכי, כולם הסתכלו עליה חוץ ממני. אני סתם
ישבתי ותהיתי למה היא נזכרה בריב הזה ככה סתם פתאום, יותר
משנתיים אחרי שטל מתה.
שיקרתי לה, למאיה. טל ספרה לי פעם אחת על הריב הגדול שלה עם
מאיה, היא ספרה לי שפעם אחת הן רבו סתם ריב כזה ואז מאיה קראה
לאמא של טל זונה, וטל התחילה להתחמם. טל הרביצה למאיה, לא
מכות כל כך חזקות וצעקה לה שתתנצל על זה שהיא קראה לאמא שלה
זונה, אבל מאיה לא הסכימה. טל המשיכה והמשיכה להכות את מאיה,
עד שפתאום אמא של מאיה הגיעה מאחורה וראתה את טל מרביצה לבת
שלה.
מסתבר שאמא של מאיה בדיוק היתה אמורה לבוא ולקחת אותה הביתה
מבית ספר, וכשהיא ראתה את הבת שלה חוטפת מכות היא איבדה את כל
העשתונות שלה והתחילה להכות את טל, חזק. לא משנה כמה חזק טל
בכתה שהמכות כואבות לה אמא של מאיה לא הפסיקה לרגע, עד שאחת
מהמורות באה וצעקה על אמא של מאיה שאם היא לא מפסיקה להרביץ
לילדה אז היא מזמינה משטרה. ואז אמא של מאיה הפסיקה להרביץ
לה, ובזמן שהיא לקחה את מאיה הביתה טל הסתכלה עליה, על מאיה,
במבט של שנאה טהורה.
מאז טל ומאיה לא דברו אף פעם.
מאיה חזרה לכיתה באמצע ההפסקה הגדולה. העיניים שלה היו אדומות
מהבכי. היא ישר באה להתיישב במקם לידי, אבל בדרך ניר עצר אותה
ולחש לה משהו באוזן. ברגע שמאיה שמעה את מה שניר אמר לה, מה
שזה לא היה, העיניים שלה נפתחו בחצי אימה חצי הפתעה והפנים
שלה נהיו לבנות. אז היא הסתכלה על ניר בעיניים מודהמות, ושאלה
אותו איך הוא יודע. ניר לא ענה, הוא פשוט חייך את החיוך
המטופש והמעצבן שלו והלך. ומאיה, מאיה חזרה למקום שלה
והתיישבה. היא לא דברה איתי יותר באותו יום, לא על טל ולא על
כל דבר אחר.
ביום שבו טל מתה ירד גשם חזק מאוד בכל הארץ. זה נראה כאילו זה
היה סימן כזה מאלוהים, כאילו הוא ידע שטל מתה, כאילו שהוא
הזדהה עם הכאב שלי, עם הכאב של כולנו, ובכה גם הוא. אני
הרגשתי נורא מוזר ביום הזה. ידעתי בוודאות רק שני דברים, האחד
היה שטל - החברה שלי והילדה שאני אוהב - מתה, והדבר השני היה
שטל - האחות הקטנה החדשה שלי - נולדה. ביום של הלוויה החלטתי
ללבוש רק שחור. לא ידעתי כמה זה מכובד, למען האמת לא ידעתי כל
כך איך צריך להתלבש להלוויות, כי לפני זה לא הייתי בשום
הלוויה. אז לבשתי שחור, כי ככה הרגשתי, והלכתי להלוויה.
היו שם המון אנשים, המון קרובי משפחה של טל, והמון המון חברים
מבית ספר. ואני. אני ישבתי די רחוק מכולם, לא רציתי שאמא של
טל תראה אותי שם, לא ידעתי איך להתנהג לידה, לא ידעתי מה
להגיד לה. בכיתי בהלוויה הזאת המון, הרגשתי ממש רע, ממש ממש
רע. לא כמו ביום האתמול, ביום של הלוויה היה נורא חם ובלי שום
סימן לעננים בשמיים. ישבתי בצד של הבית קברות, מרגיש את השמש
יושבת לי על הראש, והסתכלתי די מרחוק על כל ההמון שמכסה את
הקבר של טל. הסתכלתי ובכיתי, ובשלב מסויים אני חושב גם
שלחשתי: "טל, הם לא מבינים, אף אחד מהם לא מבין מה היית
רוצה." ואז, אחרי שלחשתי את זה קמתי והלכתי ברגל הביתה.
הייתי בטוח שידעתי מה היית רוצה, הייתי בטוח שלא היית רוצה
לוויה בכלל, שהיית רוצה שרק אני אהיה שם, שרק אני אתאבל
עלייך, כי רק אני באמת הכרתי אותך, רק אני באמת הבנתי אותך.
לקח לי זמן להבין שכנראה טעיתי, ושלהכניס לך ככה רצונות אחרי
שנהרגת זה דבר די נורא. בין כל הדברים שדברנו עליהם המוות של
אחד מאיתנו אף פעם לא עלה כנושא שיחה, ואף פעם לא סיפרת לי
איך את רוצה שהלוויה שלך תראה. לעומת זאת, סיפרת לי הרבה
פעמים
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Michael.
