פרסום| והרגש תוקף
שיר שכתבתי בשביל אתגר בפורום אחר
-בלחישה-
והרגש שוב תוקף וזה יותר ויותר כואב,
מרגיש שאני חי בסרט בלי היכולת לדובב,
יושב, חושב, כותב וכבר נמאס להסתובב,
רוצה לפרוס כנף, לעוף, אבל אני עדיין מרחף,
-בקול רגיל-
בית א':
החיים כמו מעגל וזה תמיד אותו דבר
מרוב שהתהפכתי בעבר אנ'לא יודע אם אני עומד ישר
זה לא נגמר, ומה נשאר? מספר לעצמי את אותם הסיפורים
עם אותם שירים והרהורים, אותו שעון בלי מספרים
מדבר ולא מספר, מרגיש קרוע לגזרים
בין ההורים, החברים ובין כל האחרים
מדברים על חיים קרים, וכל כך באלי לשנות
אז אני לוקח משימות גם על חשבון הנשימות
ורק נשמות של חלומות מתים גורמות לי שוב לזכור
שהגלגל מסתובב איך שהוא מסתובב וכבר אי אפשר לעצור
וכבר כיוונתי ודרכתי, אבל שוב מפחד לירות
כי מה הסיכויים שהכדורים באמת יעברו את האפוד?
אז הרגשות שוב מתעקשות לגרום לי עוד פעם לדמם
אז אני מנסה לצעוק אותן החוצה אבל אני עוד פעם מגמגם
ועכשיו נזכרתי לשלם על אותם ימים שלא שבים
יושב כותב מהלב דימויים שאנלא מצפה שתבין
פזמון:
והרגש שוב תוקף וזה יותר ויותר כואב,
מרגיש שאני חי בסרט בלי היכולת לדובב,
יושב, חושב, כותב וכבר נמאס להסתובב,
רוצה לפרוס כנף, לעוף, אבל אני עדיין מרחף,
והרגש שוב תוקף וזה יותר ויותר כואב,
מרגיש שאני חי בסרט בלי היכולת לדובב,
יושב, חושב, כותב וכבר נמאס להסתובב,
בוכה לעצמי על הכתף, עד שהרגש שוב תוקף,
בית ב':
רוצה לברוח מעצמי, רוצה לצאת כבר מהסרט
אז אני לוקח דף ועט אבל יותר מידי מפחד ללכת
תמיד משאיר הכל בפנים, לא מעז להוציא מילה
ועד שאני חושב שזה נגמר הכל מתחיל מהתחלה
ושוב אותה השאלה - אני רואה סיוטים או חלומות
שאני מסתכל לחיים שלי בעיניים הקצת רעות וקצת תמימות?
נשימות כבדות, וזה רק אם אני בכלל נושם
רק רושם במחברת תחלומות שלא יכולים להתגשם
כי כשאני טובע אנ'לא שוחה ושם לזה סוף
אני לומד לנשום במים עד שהגלים סוחפים אותי אל החוף
וזה אותו דבר, זה לא נגמר, זה תמיד אותו משחק
אותה שתיקה שקטה שצועקת כל כך חזק
ניסיון לנקות את האבק, אבל האבק רודף אותי
עם מגע שמלטף אותי וקול שמכשף אותי
והרגש שוב תוקף אותי, לפחות שיגוון
אז אני שם תאוזניות והוא יכול להזדיין.
פזמון:
והרגש שוב תוקף וזה יותר ויותר כואב,
מרגיש שאני חי בסרט בלי היכולת לדובב,
יושב, חושב, כותב וכבר נמאס להסתובב,
רוצה לפרוס כנף, לעוף, אבל אני עדיין מרחף,
והרגש שוב תוקף וזה יותר ויותר כואב,
מרגיש שאני חי בסרט בלי היכולת לדובב,
יושב, חושב, כותב וכבר נמאס להסתובב,
בוכה לעצמי על הכתף, עד שהרגש שוב תוקף,
והרגש שוב תוקף,
והרגש שוב תוקף וזה יותר ויותר כואב,
מרגיש שאני חי בסרט בלי היכולת לדובב,
יושב, חושב, כותב וכבר נמאס להסתובב,
בוכה לעצמי על הכתף, עד שהרגש שוב תוקף.
עריכה:
השיר הזה נכתב מהלב ויש בו דברים שאף אחד חוץ ממני לא אמור לדעת, ככה שיכול להיות שלא תבינו כמה מטאפורות [כמו שכתבתי בשורה האחרונה בבית הראשון]
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי SaYGoDBaY
