יושבים על הגבעה, גבעה רדודה מדי, הכול נראה מפה כל כך עמום.
יושבים, אני ואתה, ובעצם למה מחכים? לפעולות של כלום.
צרורות עוברות ליד האוזן, זה בסדר, מישהו נפגע, וזה לא אתה.
אולי תיקח את ההפגנה, ותהיה מורד, בחדרך על המיטה?
הגבעה עולה לאט לאט, ואני מחזיק בך כדי לא ליפול.
אני נעשה חלש לאט לאט, ואתה רק נעשה גדול,
אפשרי שכבר, הכית שורשים?
ועל ענפייך מבצבצים עלים חדשים.
שם במרחק יש רעש של סירנות,
הכול נעשה שוב כל כך עירוני,
קשה למצוא זמן, להתפרק בשקט,
יושבים על הגבעה, או שזה רק אני.
תסגור אחרייך את הדלת,
נתראה ביום שני.



ציטוט ההודעה





