[פריקה] דין בני האדם
ללכת שבי אחריה,
אחרי התשוקה,
שהרצון הקדמוני,
אומר שהיא לא מזיקה,
כי אצילים זרקו חרבם,
משוררים בלעו מילותיהם,
מבעד חומות עירם,
נטלו את תינוקם,
כדורי אש הם קרעו את הדממה,
מתחת למציאות הדתית, מסתתרת השממה,
הצלב נלחם בחרב, החרב במגן,
ומי ייתן ששומרו של כל אדם כמוני יגן,
כשכנפיים נוקשות, ברעש מלאכים,
יוצאים פזורי הדעה, היפים והתמימים.
מלאך יקיש בשיניו, יהפוך לשטן,
והנותרים יספרו את סיפורם.
אוספים פתקים לספירה, והספירה נפסלת,
יושבים על חיים שבעה, ועל מתים נותנים רוצחים,
וכשרעמי התותחים, מסירים את מסיכות העולם,
העולם ההוא שטוען, שהניצולים טובחים.
עד מתי שירתי ועד מתי מילותיי יעידו על העבר,
הרי שהעתיד כבר נדון לכישלון לכל דבר,
ואולי המילים ייחקקו בזיכרון הקהל,
כי על במתי נטשתי את אטימותי אל הכלל,
מלחמות על בית הכנסת, וקרבות על המסגד,
ועל טוב ועל החסד, נשארו כמה בדד,
והצורך והחיוניות נטשו את בני האדם,
הרצון לעוד, הכמיהה לעוד, הם הוחלפו בעדם,
ואנחנו כבר איננו חושבים עם המוח, אלא עם העיניים,
נעניק את חיי חברינו בעד פרוטה או שניים,
כי כמו שהסיפור נפל מדברי עת עתיקה,
שאולי לפני אלפי שנים, שלום שווה שתיקה,
אז נפל לתוך התהום שהיום החרא מכסה,
והמילים השתנו והשפה השתנתה,
ומהגשם האחרון, כבר לא יהיה ניתן לתפוס מחסה.
כל הזכויות שמורות לדניאל סלגניק
ציטוט ההודעה
