סיפור ווידוי אישי מדהים
התפרסם בח"ח חיבור של אישה ששברה את כל המסגרות, עשתה הרבה שטויות עד שמצאה את הדרך חזרה.
קחו את דברי המצומצים, ופירסו אותן לאורך תקופה של כ-7 שנים ויותר.
אתחיל בכך שכנערה סטנדרטית בבית יעקב המשלימה את חק לימודיה ביסודי ובתיכון, הייתי אחת מהשורה, בת רגילה בין הבנות, חיננית, משכילה, מקובלת בחברה, ולא היו עימי כל בעיות.
תמיד הלכתי בתלם, ושמעתי בקול המורות והמחנכות.
חיסרון אחד היה לי.
אהבתי להתלבש יפה !
כמובן, שבמסגרות החינוכיות בהן למדתי, לא בא הדבר לידי ביטוי, בגלל התלבושת האחידה, והוראות הצוות החינוכי, אבל בתקופת החופשות למיניהן, החגים וכדומה, הייתי נותנת דרור לאהבתי, התלבשתי בבגדים נאים לפי טעמי, ולא הייתה מאושרת ממני כאשר הבטתי בעצמי אל מול המראה.
המסגרת הביתית, אף היא הייתה סטנדרטית לחלוטין.
זוג הורים צעירים ברוחם ובנפשם, עוטפים בחום ובאהבה את צאצאיהם.
במשפחה אני ממוקמת כמעט במרכז - יש ילדים הגדולים ממני, וישנם קטנים יותר.
סמינר, והוף ! יוצאת לחיים האמיתיים.
השדכנים מצלצלים, החברות אף הן מנסות לזווג זיווגים לפי טעמן, הצעות עולות ויורדות, מפגשים, יציאות ממושכות ושיחות נפש בלובי של בתי מלון מפוארים,
מנסים למצוא את המשותף.
היום המאושר הגיע.
אימי קוראת לי ולוחשת לי סוד, שמרוב התרגשות אפילו לא שמעתי את מילותיו.
אבל הוא היה מיותר לחלוטין, שכן גם האינטואיציה הטבועה בי, אמרה לי שהפעם זה משהו רציני. וגם ארשת פניה של אימי היקרה לי, והנהרה שהייתה שפוכה על פניה, הסגירו מיד את הסוד הכמוס.
התארסתי בשעה טובה ומוצלחת עם בחור נעים הליכות, חכם ונבון, בן תורה היודע ספר, ועוד ועוד.
לא הייתה מאושרת ממני עלי אדמות - - -
אני מדלגת כאן על תקופה ארוכה, כולל שיא השיאים "החתונה", ומדלגת היישר לחיים הסיזיפיים משהו.
גרנו בדירה שכורה בת חדר וחצי, קומת קרקע ללא מרפסת, ללא גינה, ועם מטבח פיצפון, היכולות הכספיות שלנו היו מוגבלות, ההורים חסכו מלחמם כדי להעניק לנו את המירב שהם יכלו, אבל הם לא יכלו יותר !
בעלי למד בכוילל, לימודיו היו כמעט לגמרי לשם שמים - כסף הוא לא הביא משם !
ואז בא המשבר הגדול שלי.
הבגדים שקיבלתי כנדוניה, חלקן בלו, וחלקן איבדו את זוהרם ויופיים. המלתחה שלי הפכה להיות עלובה, והרגשתי מחנק איום.
הרגשתי שכל יום שעובר בצורה כזאת, מקרב אותי למרפאה פסיכאטרית...
לא היה לי מה ללבוש, ובעת שעטיתי על גופי את אחד הבגדים מהארון, הרגשתי עימו פשוט סמרטוטרית.
לא היה קץ לסבלי, דיברתי עם בעלי, האברך הצנום, ושפכתי לפניו את מעוקת ליבי.
והוא אפילו לא הבין, על מה אני מדברת....
מטבעי, אני אישה מעשית.
ראיתי שהמשך הדשדוש עלול להרוס אותי מבפנים, ולא היססתי פעמיים.
החלטתי לצאת ולחפש עבודה, לא משנה מה, ולא משנה היכן, העיקר שישאר בידי סכום מספיק, שיחזיר לי את אושר חיי.
בוקר אחד כאשר בעלי היה בכולל, יצאתי לרחובה של עיר ופתחתי את אחד העיתונים היומיים (החילוניים כמובן),
חיפשתי וחיפשתי בעמודי המודעות וסימנתי לעצמי את כל המודעות הבאות בחשבון, הרמתי טלפונים וקבעתי פגישה במשרד כלשהו.
מטעמים מובנים אני מדלגת עתה על תקופה של 10 חדשים לערך, אך זה היה פרק הזמן שבו הצלחתי לשבור ולנתץ את ביתי, את חיי ואת כל הקדוש והיקר.
עשיתי מעשה.
אם הייתם רואים אותי אז, לא הייתם מאמינים שמדובר באותה אחת שהתייצבה מתחת לחופה עם בעלה עדין הנפש.
שלש שנים תמימות הייתי מנותקת ממשפחתי האהובה (היו לי תחליפי משפחה זולים).
כסף לא חסר לי, ובגדים? מי צריך בכלל?
צמאתי לאהבה.
ניסיתי כאן וניסיתי שם.
פעמיים באותה תקופה, הייתי בטוחה שמצאתי את אהבת חיי, והתאכזבתי !
בעולם הנוצץ באורות זוהרים מאד מאד, אין אהבה !
האורות המרצדים אינם כוכבים, ואינם אפילו משהו דומה.
איך כתב חנוך לוין בשיר המפורסם ששרה חוה אלברשטיין :
"לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון, לונדון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד"...
לא היה גבול למכאובי.
אין שום דבר העומד בשורה אחת עם יסורי הנפש של אחת שטעמה טעמם של חיים מתוקים,
ונשאבה ברוח שטות לתוך המערבולת הזאת...
בדרך לא דרך, בצורה פלאית ממש, מצאתי את הדרך חזרה.
אם אני מתבוננת אחורנית, אני רואה כל מיני פרטים ופרטי פרטים לא מובנים,
פסיפס שלם של אירועים שהובילו אותי בעיניים עצומות וכמעט ללא שליטה,
השגחה פרטית מכוונת ומדוקדקת על כל פרט ופרט,
עד שמצאתי את עצמי עומדת ומתייפחת בבכי מרורים אל מול הכותל המערבי...
מתחרטת ונשבעת לעצמי: לא לעשות יותר שטויות !
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
היום אני נמצאת בחיקו החמים של העם היהודי והדת היהודית, משפחה חמה עוטפת אותי באהבה,
ואהבה זו אני מנסה ומקווה לתת מלוא חפניים לזאטוטי החמודים.
ציטוט ההודעה
