[פרסום] פסיכולוג ב10% טיפ, החלק הראשון.
"הימים הופכים קצרים יותר ויותר, הלילות ארוכים יותר ויותר, ולפני שאתה שם לב, החיים שלך הופכים ללילה אחד ארוך, עם כמה שעות אור יום חסרות הכרה." (בראיין פלאנגן - קוקטייל)
עם הזמן, לומדים לחלק את האנשים.
האלכוהוליסטים, הילדים, המאוכזבים, אלה שהיה להם יום קשה, אלה שיפרגנו בטיפ, אלה שבאו לחפש מיטה חמה ללילה. לא משנה מה הבעיה שלהם, אין שום דבר שכוס ג'וני ופסיכולוג ב10% טיפ לא יוכלו לסדר.
השעה כבר מאוחרת, או מוקדמת, תלוי איך מתסכלים על זה. אני מנסה לרמוז בעדינות לאחרוני הלקוחות ש"עד אחרון הלקוחות" זה סלוגן מאוד גמיש, שאומר שזה בעצם "עד הבוקר, ולקוחות יקרים, קחו את התחת שלכם הביתה." אני כבר מכבה את הנרות, מתחיל לסגור את העמדה, והיא נכנסת, שואלת במין עצב שמהול במין הסכמה שקטה שהלילה הזה נדפק עד הסוף אם "אתם לא סגורים נכון?"
'עד אחרון הלקוחות, בתקווה שזאת את..' אני מחייך באדיבות עייפה שרק נותן שירות אמיתי יכול לגייס. מדליק נר אחד, מוציא תפריט - רק כדי לקבל ממנה חיוך קטן ומתנצל "לא צריך.. חצי גולדסטאר..". אני מוזג את הבירה מתוך הרגל, באור הקטן של הנר אפשר לראות שהעיניים שלה יותר ירוקות משחשבתי.
הגוף שלה נשען על הכיסא הגבוה, בצורה קצת שפופה. יש לה פנים יפות, שאולי היו נראות יותר טוב אם הן לא היו נפוחות מדמעות, ונטולות איפור. שיער חום כהה שאסוף בקוקו ונח לה על הכתף. אם לא הייתי רואה את החולצה שלה הייתי בטוח שהיא לובשת פיג'מה והולכת לישון. בסך הכל, היא נראתה קצת כאילו עבר עליה לילה יותר מידי ארוך.
"סיגריה?" אני מציע לה. היא מהנהנת עם הראש בהסכמה וממלמלת, "היי, אף אחד לא מושלם." אני מוזג שני צ'ייסרים של בושמילס, ומניח אחד ליידה. "לחיים." היא לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה, עוצמת עיניים ומשעינה את הראש לאחור. "זה המקצוע היחיד שבשש וחצי בבוקר אפשר לדבר בו עם אנשים, זה ומשאית זבל." לרגע היא נראתה כאילו היא שמה לב לשעה המאוחרת, הכניסה יד לתיק, וקמה מהכיסא. "סליחה סליחה.. הנה.."
"לא זה בסדר, שבי.." אני לוקח בקבוקון סודה מהמקרר, מזיז כיסא ליידה ומתיישב. "אתה לא מעשן?"
"לא, אני מעשן פסיבי כל הלילה, הדבר האחרון שאני צריך זה סיגריה על הבוקר." היא צוחקת קצת בקול רם, החיוך שלה עם השילוב של האור של הבוקר גורם לה להראות הרבה יותר יפה פתאום. "היי, אף אחד לא מושלם."
ציטוט ההודעה
