[ביקורת] [התפסן בשדה השיפון]
מאמר שכתבתי מזמן כדי להתקבל לצוות כותבים של אתר ביקורות ספרים.. אני די אוהב אותה.
זה יותר כמו המלצה לקריאה ופחות ביקורת.
לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?כל מתבגר נאבד איפשהו.אף אחד מהם לא זקוק למבוך מסובך מדי או לרמזים עמומים על מנת לעשות את זה.הולדן מ'קניל,הגיבור של ה”תפסן בשדה השיפון”, בחר לעשות זאת ברחובות השנויים במחלוקת של ניו יורק בשנות החמישים.בספרו של ג'יי די סלינג'ר, אנחנו יכולים להבין שאין שום קיטשיות או בנאליות באף אחד מן הפרקים.הספר כולו מנוסח כמו יצירת מופת מוקומנטרית על חיים של נער בגיל הטיפש-עשרה, אחרי שחווה אובדן גדול, ועל הבילבול, ההתמודדות, האימפולסיביות או כל תכונה אחרת שמאפיינת אותנו בגיל הזה.
כל אחד יכול לראות בהולדן כמו ראי, לא רק בגלל שהוא הגיבור של הספר, שאגב מתבטא כגיבור חורג מן התבנית הרגילה ברומנים.הוא לא ג'יימס בונד שיכול במו ידיו לחסל פלוגת חיילים, וגם לא איזשהו גיבור על בעל כוחות על טבעיים.הוא כל כך פשוט שאם לא היה מתבלט בהתחברותו עם הקורא הוא היה נשאר מתחת לשטח.
הדבר הראשון שרציתי לעשות אחרי שקראתי את הספר הוא לברוח לחו"ל.ואני אהיה כנה, אין לי שום דבר שיגרום לי לכך, אין לי שום בעיה בולטת בחיים והכול זורם אצלי בקלות ובפשטות יתרה.אבל יש ספרי הרפתקאות, ויש ספרים שגורמים לך לרצות לצאת להרפתקאה, כמו הספר הזה.
תקראו את הספר פעם ראשונה, ותחוו צמרמורת ורעב לעוד.תקראו את הספר פעם שנייה, ותתחילו לראות את כל הביקורת שמתחבאת בכל אנלוגיה ודימוי.אם תגיעו לפעם השלישית, הרי שהנה הפכתם את הספר המסוים הזה למין מחזיק מפתחות גדול שתקחו אתכם ותקראו בכל פעם שתשכחו את העלילה.
השורה האהובה עליי, כנראה גם על דני סנדרסון, היא "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?”.הולדן עומד להתעלף, הוא על סף התמוטטות עצבים, אך זה הדבר היחיד שמעניין אותו, הדאגה לברווזים.הדימוי מאפיין את חוסר תשומת הלב וההתייחסות שמעניקה הממשלה לחסרי כל, שברגע שהקרקע מתחתיהם, הנוחה והרכה קופאת ומקשה עליהם להתקיים, אין לדעת לאן ינדדו ולאן יגיעו.הגיבור עצמו מתואר כמפוצץ בפגמים, הוא מתאר את עצמו ככישלון מהלך.הרי הוא פותח בשורה: "אני הבן אדם הכי שקרן שתפגשו".מה גורם לנו להתחבר ולהעתיק את עצמנו על דמות כה פגומה? לא תדעו עד שתקראו.
*עריכה: פירסמתי פה בטעות במקום ביוצרים, בבקשה להעביר
ציטוט ההודעה
