נכתב במקור על ידי
TheNuts
אני אוסיף לך קצת.
אתה קובע עוגן בNLP כשיש מצב שאתה רוצה לעגון. שימו לב למה שסטאנדפיסטים עושים כל הזמן, הם מספרים בדיחה אחת מצחיקה, ומוסיפים לה פרצוף\משנים את הקול (לדוגמא שלום אסייג והפרצוף הגרוזיני, או שחר חסון והקול של הסבתא), מה שקורה בפועל זה שהם מעגנים את הפרצוף להרגשה של הצחוק, ולא את הבדיחה, ככה שבפעם הבאה שהם יעשו את הפרצוף, הקהל יקרע מצחוק.
דבר דומה אפשר לעשות עם פיקאפ - במידה ואתה יודע שיש לך נג שהולך להפיל אותה מצחוק, או סיפור שהולך להעיף את הDHV שלך לשמים, אתה מספר את הרוטינה, ושניה לפני שאתה נותן חיוך קטן שאומר שהכל בצחוק, אתה נוגע לה בכתף, או בכף יד. כך בכל פעם שתרצה להפעיל את ההרגשה של המשיכה שהרווחת מהנג או מהסיפור DHV, אתה נוגע באותו המקום ומחייך. (לצורך העניין אם אתה לא יודע מה להגיד, או שאתה רוצה לבודד אותה).
- חשוב שהעוגן יהיה להרגשה, ולא לתוצאה (זו טעות של מתחילים בדר"כ, גם בNLP, לאו דווקא בפיקאפ.)
- אם לשדרג את המטרה של xzyzy, כשאתם מגיעים לשלב שאתם מספרים על עצמכם (מה השם, לדוגמא),
תתנו פריט מידע מצחיק. המטרה של זה היא שכשתתקשרו אליה בטלפון אחר"כ לא תצטרכו להזכיר לה מי אתם, תוכלו פשוט להגיד "שלום מדבר האחראי על הרמזורים באזור שלך, נהרס לי הטוסטוס, אז סליחה אם תאחרי היום לעבודה." ואז אתם ממשיכים מאיפה שהפסקתם.
טיפ|קטן וידוע לחלק מהאנשים אבל אחלה טיפ.
ציטוט ההודעה
