[קטע מהרגע ומאולתר עד כדי כך] פסוקים של אש
החורף לא פיספס את הכוונה שלו.
הגשם המשיך להמית את השקט כל פעם מחדש, והשקט אף פעם לא למד, אז הוא ממשיך למות על ידו. זה מוזר אתם יודעים? הגשם גורם לך להרגיש יותר בודד מהשקט עצמו, כאילו הוא מבודד אותך מהשאר.
המאניה-דיפרסיה הזו החליפה כל כך הרבה פעמים מראה חיצוני, שאני לא יודע אם היא מנסה לראות את עצמה בדרך שהיא חושבת לנכון, או שהיא סתם מנסה להיות אופנתית כמו כולם.
כי הרי לא משנה כמה אני אגיד לעצמי שאני שמח, מאושר מזדיין, מתמוגג מחיוכים יומיים על בסיס שעה, אני תמיד אמצא את עצמי כועס על זה שאני כל כך מוזר, אפילו לא יוצא דופן.
אכעס על עצמי על זה, שאם אעמוד מול הקבוצה, אני תמיד ארגיש רע לצחוק מהבדיחות הגרועות והסתמיות האלה, ארגיש רע שאני לא מסוגל להכריח את עצמי ללכת בתלם, ואז הקבוצה תפלוט אותי החוצה יותר מהר מקצף של בירה שנורה מבקבוק מנוער.
אני לא מאשים אותם, אתה לא אפור, אז אתה בחוץ.
באמת שאני לא מאשים אותם.
מזמן תחילת הערב, כל המחשבות שלי מציקות לי באופן טורדני מדי, שרועות להם במוח שלי כמו פסוקים של אש על שלולית נפט, אני מנסה לכתוב משהו.
סיגריה דולקת ביד אחת, מכסה על כאבי השיניים שהיא גורמת, והבירה בצד שני, מכסה על כאב התחת הגדול שמישהו אחר גרם. יש לי עוד שלוש בקופסא, ונשבעתי שאני אגמור אותם לפני שהם יגיעו.
למה? סתם, אני אוהב להיכשל באתגרים שאני מציב לעצמי.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Yozem55
