Brutal Legend


העולם של Brutal Legend הוא חלום שמתגשם עבור מעריצי המטאל, האווירה מצוינת והעלילה סוחפת ומרתקת. המשחקיות? אממ, אנחנו באמת חייבים לדבר על זה?



כל-כך רציתי לאהוב את Brutal Legend. מוזיקת מטאל מצוינת, עלילה משעשעת ומקורית פרי עטו של טים שייפר, משחקיות יוצאת דופן - ואפילו ג'ק בלאק בתפקיד הראשי. מה עוד יכולתי לבקש? חבל כל-כך שבסופו של דבר, הפרויקט הייחודי הזה מסיים אצלי כאכזבה הגדולה ביותר של 2009.

Brutal Legend הוא משחק מגניב להחריד, ופשוט לא טוב. עולה בי החשש כי רבים מבין המבקרים שמעדיפים לשבח את הכותר עושים זאת בהתלהבות ממה שמסביב, ולא מהמשחק עצמו. זה בסדר, כמובן. לגיטימי לחלוטין. ה"מסביב" של Brutal Legend הוא לא פחות ממדהים. הרגעים שבהם באמת נתבקשתי לשחק היו אלו שפגמו בחוויה.






עולם שכולו מטאל




אדי ריגס, למעשה ג'ק בלאק המשחק את עצמו כפי שהיה אולי רוצה להיות במציאות, הוא פועל הבמה (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב - Roadie) הטוב ביותר בעולם. אדי יכול לתקן גיטרה הרוסה לחלוטין, להקים במה ענקית בשניות ולהציל את חברי הלהקה מכל צרה. לרוע המזל, הוא נולד קצת מאוחר מידי: תור הזהב של הרוק הכבד והמטאל הסתיים לו זה מכבר, ואדי תקוע עם להקת פיוז'ן שהוא לא סובל. אלא שתאונה לא כל-כך מצערת על הבמה שואבת את אדי בדרך לא דרך לעולם שכולו מטאל, עולם שבו עטיפות התקליטים של איירון מיידן ומוטורהד מתעוררות לחיים.

בעולם המטאל, אדי הוא לא סתם פועל. כל דבר שהוא נוגע בו הופך לכלי רב-עוצמה, כזה שאפשר להוציא ממנו מוזיקת רוק מהפנטת - וגם לחסל שדים, מפלצות ושאר פושטקים. גם העולם הזה לא מושלם: הוא נשלט על ידי הקיסר דוויקיולוס, ששעבד את בני האדם וגרם להם לשכוח את כוחו הקסום והאין-סופי של המטאל. בזכות אדי מאזן הכוחות הזה ישתנה, והמרד בקיסר יתפוס תאוצה ויסחף אחריו את הממלכה.

יש גם גברים בלונדינים עם שיער ארוך, בחורות מופרעות, באסיסטים עם כוחות ריפוי ואוזי אוסבורן אחד. הסיבה שבגללה אינני נכנס לפירוט רב יותר של העלילה היא, בפשטות, שכל דבר שאספר לכם מעבר למשפטים שכבר קראתם יהווה ספויילר נוראי למה שהוא, בסופו של דבר, הכיף הגדול ביותר במשחק. טים שייפר, הגאון שמאחורי "יומו של הטנטיקל", "גרים פאנדאנגו" ו"פסייקונאוטס", כבר הוכיח שהוא חד וחלק התסריטאי הטוב ביותר בתעשיית הגיימינג. מהבחינה הזו (וזו בלבד), ברוטל לג'נד הוא תוספת ראויה לרשימה, עם דיאלוגים ודמויות שלעולם לא תשכחו.

כמובן שלא כל הקרדיט הולך לשייפר. עבודת הדיבוב המצוינת של בלאק, אוזי אוסבורן, למי קילמיסטר (סולן מוטורהד), טים קורי ושאר השחקנים בונה את האווירה לא פחות מהכתיבה והעיצוב המשובחים. וכמובן, המוזיקה... מילים באמת לא יעשו חסד לפלייליסט המדהים שמתנגן ברקע. 107 יצירות רוק ומטאל של 75 אומנים, מרכיבים יחדיו את תקליטור האוסף הטוב ביותר של הז'אנר הזה מאז ומעולם. אתם יכולים להעיף מבט ברשימת השירים, אך רק מטאליסטים אמיתיים יבינו את גודל הנס. כמובן שבזכות ההשקעה האדירה בעיצוב ובאווירה, כל שיר מתנגן בדיוק ברגע הנכון, ליצירת האקסטזה המושלמת.





לא מצליח להיות GTA



בשלב זה של הכתבה סיימנו פחות-או-יותר עם המסביב. אם זו לא הייתה ביקורת, סביר להניח שבערך כאן הייתי נעמד ומצדיע לטים שייפר על העלילה, האווירה ופס-הקול, ומסיים את דברי. אלא ש-Brutal Legend אינו מיצג במוזיאון הרוק בלונדון. מדובר, ככלות הכל, במשחק - כזה שגם יעלה לכם לא מעט כסף אם תחליטו לקנות אותו. וצר לי לקבוע כי לדעתי, מדובר במשחק הגרוע ביותר של שייפר, ובלגן מצער בכל קנה מידה שהוא. העיצוב והאווירה שואפים לשלמות, אך המשחקיות? זאת סובלת מהזנחה כמעט פושעת.

קודם כל, עלינו לעמוד על שני חלקים נפרדים לחלוטין של משחקיות; ישנה זו המזכירה במקצת את GTA ושאר משחקי הפעולה הדינמיים והפתוחים. אדי ריגס מסייר לו בעולם המטאל ופוגש דמויות המציעות לו משימות. כמעט כל המשימות הללו זהות לחלוטין, ואחרי שתסיימו שתיים או שלוש כבר לא תהיה לכם הרבה סבלנות לכל השאר. בדרך כלל תתבקשו לתקוף חבורה של יריבים או להגן על מקום מסוים, תוך שימוש במגוון סביר של מהלכי קרב המתעלה על הממוצע - אבל רחוק מהסטנדרטים של God of War או GTA עצמו, לדוגמה. המשימות הללו נחשבות בדרך כלל "צדדיות", ולמרות שתקבלו תגמול על סיומן (בדרך כלל שדרוגים שונים לכלי הרכב שלכם), לא באמת תרגישו שפספסתם משהו אם תסיימו את כל המשחק בלעדיהן.

המשחקיות השנייה - והבעייתית עוד יותר - היא זו שהופכת את Brutal Legend ללא כל אזהרה מוקדמת למשחק אסטרטגיה בזמן אמת. הבסיס שלכם הוא במת המופע, המשאבים שעליכם לכרות הם "מעריצים" הנובעים מתוך גייזרים מוזרים, ומשימתכם היא לייצר יחידות ואז להוביל אותן לקרב מול יריב המצויד בבמה ומעריצים משלו. הכל מסתיים כשאחד השחקנים מצליח להשתלט על כל המעריצים וממוטט את הבמה של יריבו. יש כמה עשרות קרבות כאלה במהלך הקמפיין לשחקן יחיד, ואילו מצב המשחק מרובה-המשתתפים של Brutal Legend מבוסס עליהם כל כולו.






אסטרטגיה מבלבלת



הבעיה הפעוטה היא שזה לא עובד. ממשק אסטרטגיה קלסי הוא לא רעיון פרקטי במיוחד בקונסולות, ולכן מפתחי המשחק חשבו על כמה רעיונות מקוריים: כמעט כל המקשים על הגיימפד משמשים להעברת פקודות או קביעת יעדים עבור היחידות שלכם, ובכל רגע אתם יכולים להצמיח כנפיים ולעופף מעל שדה הקרב, שם תהיה לכם נקודת מבט מעט רחבה יותר על המתרחש. ואולם למרות המאמצים הללו, לא נלחמתי אפילו בקרב אחד שלא הפך חיש מהר להתנגשות חסרת משמעות בין יחידות שצועדות להן ללא כל מטרה מיוחדת.

הקרב איננו בדיוק מאתגר אלא יותר מייגע, מתיש, ואף פעם לא ברור איך בדיוק ניצחתם בסוף. קשה לפקד על יחידות ספציפיות, קשה להניע כוחות גדולים לעבר מיקומים שונים בכדי לבצע איגוף או מתקפת פתע, קשה לשלב בין השליטה ברמת המאקרו - הנעת הכוחות מהאוויר, והמיקרו - הלחימה בשטח וההשתלטות על מעריצים נוספים, אותה תאלצו לבצע בעצמכם. הבלגן הזה פשוט לא מהנה. הסיבה האחת שתסכימו לסבול אותו היא כדי להמשיך בעלילה המופלאה ולגלות מה קורה אחריהם.

את פרק המשחקיות המאכזבת חותם אורך החיים המוגבל, לא יותר משמונה שעות במקרה שתחליטו בכל זאת לסיים כמה מהמשימות הצדדיות. קרבות הבמה והמשימות החוזרות על עצמן הן דרך לא מאוד מוצלחת למלא את החורים שבין דיאלוג נהדר אחד למשנהו. הם גם מותירים אותנו עם משפט הסיכום הבא, שבוודאי היה מעורר גאווה בקרב מפתחי משחקים צעירים - אך את טים שייפר יעליב נורא אם מישהו יטרח לתרגם את הכתבה בעבורו: Brutal Legend, עם כל הכבוד, היה צריך להיות סרט.

בעד
עולם מדהים ומעוצב להפליא, חלום שמתגשם עבור חובבי המטאל
אוסף הרוק הכבד המושלם מתנגן ברקע
עלילה משובחת מבית היוצר של טים שייפר

נגד
משימות האקשן חוזרות על עצמן ולא מהנות במיוחד
משימות האסטרטגיה הן בלגן גדול ומיותר
אורך החיים בקושי מצדיק קנייה