לפני 42 שנה אבד הקשר עם הצוללת "דקר" ועקבותיה נעלמו. אחרי שנים של חיפושים, ספקולציות, כאב וסימני שאלה נמצאה הצוללת לפני כ-10 שנים על נתיבה. נדמה כי התיק נסגר אבל עבור אבי, שאיבד את חבריו ב"דקר" - הכאב, רגשות האשם והשאלות מסרבים לשקוע אל המצולות. "אני שלחתי אותם אל מותם" הוא אומר לי, מבחינתו "הים לא סולח"

הצוללת אח"י דקר לפני היציאה לארץ צילום : אתר עמותת דולפין



פרסום


ריח זכרונה של "הדקר" סירב שנים לעזוב את הבית – מפות ניווט פרושות על השולחן, מחוגות, תמונות בשחור לבן, נציגים מוועדת החיפושים – אבא סירב להניח לחבריו להישאר לנוח אי שם במצולות והתעקש: "אני אמצא את הדקר". גם 42 שנה אחרי שהצוללת כבר נמצאה, אבא מסרב להניח לזכרונות. יותר מכל הוא חש תחושות כבדות של אשמה. חניכים שהכשיר וחברים ששכנע ללכת לצוללות טבעו ב-1968 עם הצוללת "דקר". "אני שלחתי אותם למות", הוא אומר לי ומספר על דגם של צוללת כמו "הדקר" שניסה בעצמו באנגליה והפציר בפני מפקדו שלא לקנות צוללות דומות. "יקרה אסון" הוא אמר, אבל איש לא שמע.

הרומן של אבא עם "פרשת הדקר" צולל אי שם אל תחילת שנות ה-60'. הוא היה אז בפורטסמות' והכין ביחד עם חבריו את הצוללות הראשונות בחיל הים, דור ה-S – לקראת הגעה לארץ. " יום אחד פגש אותי מפקד הצוללת שלי, הדר קמחי, ואמר שהוא רוצה שאני אפליג בצוללת מדגם T", הוא מספר על המפגש הראשון שלו עם צוללת מאותו דגם. "נשמע לי מוזר להפליג בצוללות ישנות ממלחמת העולם השניה. שאלתי אותו אם יש כוונה לקנות את הצוללות האלה, והוא אמר לי בשום פנים ואופן לא".

למרות זאת ביקש ממנו מפקד הצוללת לדווח לו על מצבו הטכני של כלי השייט בתפקידו כסמל מכונות. "אני ועוד שניים הפלגנו בצוללת במשך שבוע ימים. אחד הדברים הראשונים שראיתי הוא שהמערכות בצוללת במצב גרוע ביותר, תפקדו בקושי והיו הרבה בעיות טכניות. כששאלתי את קצין המכונות הבריטי למה זה ככה הוא ענה לי שהצוללת הזו למעשה כבר סיימה את השירות הפעיל ותוך מספר חודשים היא אמורה להיות מפורקת ובעצם היא כלי מת".