הקולנוע הישראלי: הסמטאות כולן שלו
הקולנוע הישראלי: הסמטאות כולן שלו
===========================================
איפה צולם דיזנגוף 99, היכן באמת נחפרה תעלת בלאומילך ומי בכה ביפו עם השוטר אזולאי. מסע בעקבות אתרי הצילום הבלתי נשכחים של הקולנוע הישראלי
============================================
ההיסטוריה הקולנועית הישראלית כוללת כמה וכמה סרטים, שעם השנים נעשו מזוהים עם הלוקיישן שבו צולמו. אתרים שונים ברחבי הארץ מזכירים למבקרים בהם סצינה מסוימת, או רגע קולנועי מסוים, המוסיפים רובד לביקור באותו מקום, שמצלמת הקולנוע כבר העניקה לו חיי נצח. אבל בחלק מן המקרים, צריבות האור על הצלולויד מנציחות דווקא אתרים שכבר אינם עמנו - כאלה שהשתנו עם השנים ולבשו צורה אחרת, או כאלה שנמחו כליל ונעלמו מהמציאות הישראלית.
ליקטנו כאן עשרה סרטים בולטים, שרובם זכו עם השנים למעמד של קלאסיקה או פולחן קולנועי מקומי, ואשר המקום שבו צולמו משחק בהם תפקיד חשוב. את מרבית המקומות הללו, התברר תוך כדי תהליך הליקוט, סיפקה לקולנוע הישראלי העיר תל אביב, מרכזה של תעשיית הסרטים המקומית. אבל מדוע בחרו היוצרים לצלם את סרטיהם דווקא במקומות הללו, והיכן בדיוק הם נמצאים? האם הסרטים אכן צולמו באתרים האמיתיים, או בסט מיוחד שנבנה במיוחד לצורך הסרט? ומה עלה בגורלם של אתרי הצילום האלה במשך השנים?
==========================================
מציצים
"הפוך, גוטה, הפוך!", "אלטמן הקטן החרמן הקטן", "מי ישלם? בנון ישלם?" - המוני נערות, ובעיקר נערים, מצאו עצמם במשך השנים צופים שוב ושוב ושוב ב"מציצים", סרטו של אורי זוהר מ-1972, ומדקלמים באדיקות את השורות הללו, שכבר מזמן הפכו את היצירה הזאת לקאלט מקומי.
חוף מציצים בתל אביב. הצריף של אביגדור כבר איננו
==============================================
הרבה לפני שזוהר חלם על אדיקות מסוג אחר, על ישיבות, לימוד תורה וזקן ארוך, הוא גייס את רעמת התלתלים הבהירה שלו כדי לגלם את גוטה, המציל של חוף שרתון התל-אביבי, שמשכיר כיסאות לאורחי החוף, מכיר את כל המתרחצים הקבועים ומתעניין בעיקר במתרחצות.
את התסריט כתב זוהר יחד עם חברו ושותפו ליצירה באותם ימים, אריק איינשטיין. איינשטיין גילם את אלי, הגיטריסט הנשוי, שכמו ידידו המציל מסרב אף הוא להיפרד מחיי החופש והמתירנות המינית, שהשרו על החוף ועל הסרט שנות ה-60 הסוערות ואווירת הקיץ התל-אביבי הלוהט.
מתוך "מציצים"
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=3Bzh0vmU62o&"]YouTube- ‫מציצים ג': "פעם ראשונה בים?"‬‎[/ame]
צילומי "מציצים" הנציחו את רצועת החוף מדרום לנמל תל אביב, שנקראה אז חוף שרתון על שם מלון שרתון שעמד בסמוך (בעבר הרחוק יותר היא כונתה חוף זבולון). כשהסרט יצא לאור הוא אמנם זכה להצלחה מתונה בלבד, אבל הפיכתו לסרט פולחן מקומי עם השנים זיכתה אותו בכבוד מיוחד: החוף שבו צולם נקרא על שמו.
אבל גם אם כיום המקום נקרא בפי כל "חוף מציצים", מראהו שונה מאוד מזה שהונצח בסרט. החוף המוזנח מעט, על האווירה הפרועה, החופשית ושטופת ההורמונים שהוצמדה לו בסרט, בוית על ידי העירייה - תהליך שתחילתו בהריסת גדר העץ שחצצה בין החוף לעיר ובניית הטיילת, וסופו לפני ארבע שנים, עת הרסה העירייה את "הצריף של אביגדור" - המבנה הנודע ששכן על החוף במשך עשרות שנים, שימש מקום מפגש לאנשי חבורת "לול" ובשמו נקשרו מעשיות רבות על מעללי הסקס, הסמים והרוקנרול של בני החבורה.
"אני גרתי בחוף הזה, יחד עם המציל של חוף שרתון, בבית אבן ליד הצריף של אביגדור, ושם בעצם הכרתי את אריק ואורי", מספר צבי שיסל, אחד מחברי "לול" שכיכב אף הוא בסרט (הוא גילם את הדייג דוידקה, הזכור במיוחד בזכות משפט הראווה שהוא עורך על החוף לאלטמן הקטן שנתפס מציץ למקלחות הנשים). "אביגדור (צברי, נ"א) היה ידיד שלי, והיו לו כיסאות בים, שעליהם כל פעם היינו נפגשים ויושבים כולם ביחד. הסרט 'מציצים' נולד מהאווירה הזאת, מהמקום הזה, מהרעיון של מציל שגר במקום שבו הוא עובד. בסרט, הצריף של אביגדור נהפך לביתו של המציל".
=========================================
2. דיזנגוף 99
========================================
סרט ישראלי נוסף שרכש עם השנים מעמד של סרט פולחן ופיזר אבק כוכבים מעל אתר תל-אביבי יום-יומי. הסצינה המרעישה ביותר בסרטו של אבי נשר מ-1979 היתה כמובן זו של הסקס בשלישייה, שבה גידי גוב, ענת עצמון וגלי עטרי מבלים לילה יחד באותה מיטה. אבל השלישייה המרכזית בסרט (שכללה את גוב, עצמון ומאיר סויסה) דווקא התבססה על שותפות קצת פחות לוהטת, אם כי פורייה, שהתקיימה בדירה תל-אביבית אחרת.
דיזנגוף 99. ארכיטקטורת באוהאוס
נשר מספר כי את ההשראה לתסריט סיפקה לו הדירה שבה גר באותה תקופה עם שני שותפים, איציק צחייק ודיטה אביוב - ששניהם עבדו אתו על הסרטים "הלהקה" ו"דיזנגוף 99". נשר כתב וביים את הסרטים הללו, צחייק ערך אותם, אביוב הופקדה על העיצוב האמנותי, ועלילת "דיזנגוף 99" התבססה על ההווי שהיה מוכר לשלושה מהדירה התל-אביבית שבה הם עצמם גרו.
"היתה לנו בדירה מקרנה 16 מ"מ שעבדה נון-סטופ, והמקום נהפך למכה של צפייה בסרטי קולנוע, בעידן שלפני הווידיאו", מספר נשר. "חברים היו באים אלינו כדי לצפות בסרטים, היינו מחליפים סרטים עם כמה דירות אחרות של אוהבי קולנוע, מקיימים דיונים על סרטים. בכלל, קולנוע בתל אביב אז היה עניין מאוד מרכזי: היתה אז בעיר תרבות שלמה של גילוי הקולנוע כאמנות, היו כתבי עת לקולנוע, ובדיוק נפתח הסינמטק - מאיר שניצר ואלון גרבוז היו סדרנים שם, והם היו מגניבים אותי, הייתי אז חייל פצוע, לאולם. הדירות שבהן גרנו היו מקום שבו אתה מגדיר עצמך מבחינה תרבותית אמנותית".
גם ההווי שהתפתח בין השותפים - של ידידות, חיים משותפים ("אני זוכר שהיינו חולקים המבורגר שלושתנו"), מסיבות ובילויים - התגלם בסרט. וכך גם נטייתו של צחייק להימנעות ממאמץ ("היתה לו אידיאולוגיה שלמה של עצלות כראיית עולם. הוא היה משקיע המון כדי לעשות מעט ככל האפשר", צוחק נשר): היא מצאה ביטוי במתקנים המשונים שמושון בונה כדי שחפצים שונים יגיעו עד אליו מבלי שיהיה עליו לקום מהכיסא.
צילומי פנים הדירה אמנם צולמו בגבעתיים, אבל צילומי החוץ (ובהם הסצינה שבה גוב וסויסה אוחזים בעצמון, המשתלשלת מן החלון מחוץ לדירה) אכן צולמו ליד אותו בניין בדיזנגוף 99.
=====================================
מתוך "דיזינגוף 99"
=====================================
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=YFyTynB18ww&feature=player_embedded"]YouTube- ‫ריקי גל לגור איתו‬‎[/ame]
מדוע בחר נשר למקם את העלילה דווקא בבניין הזה? "הוא נמצא במשולש של בתי הקולנוע הוד, חן וקולנוע תל אביב הישן, וכאשר באתי לעיר, העברתי הרבה זמן בבתי הקולנוע האלה. יצא לי לעבור לידו הרבה פעמים, והוא היה יפה בעיני. אני זוכר את עצמי עומד ומסתכל עליו. יש לו ארכיטקטורת באוהאוס מאוד ספציפית, והתפישה הוויזואלית של הסרט היתה ניסיון לייצר זהות קולנועית תל-אביבית, שמחוברת לדרך שבה אני חשבתי על העיר הזאת, שאני אוהב. רציתי מקום שמתחבר לארכיטקטורה המזוהה אתה", אומר נשר.
וכמו כדי לחזק את דבריו, בקומת הרחוב של הבניין שוכן כיום "מרכז באוהאוס תל אביב" - חנות וגלריה ששמו להן למטרה להרחיב את ההכרה הציבורית ב"עיר הלבנה" כאתר ייחודי מבחינת אדריכלית ותרבותית.
=======================================
3. תעלת בלאומילך
=======================================
יוסף (בומבה) צור, בבגדי עבודה בלויים, גורר גנרטור נייד ברחבי תל אביב. הוא חוצה רחובות ועובר כבישים עד שהוא מגיע לצומת הרחובות אלנבי ובן יהודה. שם הוא נעצר ומביט סביבו. מולו הוא רואה את קולנוע מוגרבי, שגרם מדרגות מהודר מוביל אליו. הפועל השתקן מחייך, כורע על ברכיו, נוקש על האספלט ומאזין. מיד לאחר מכן הוא שולף פטיש אוויר אימתני ומתחיל לקדוח בכביש. השעה חמש בבוקר. שכנים יוצאים לחלונות, צועקים ומפריחים גידופים עסיסיים כלפי העירייה, אבל הפועל ממשיך בשלו. במשך ימים ארוכים, איש לא עוצר אותו.
===========================================
רחוב אלנבי בתל אביב. כשהמים הציפו את מוגרבי
==========================================
"תעלת בלאומילך", שכתב וביים אפרים קישון, היה ב-1970 מועמד לפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, וזכה להיות סרט הקולנוע המרכזי שהנציח את קולנוע מוגרבי, שנמחק מהנוף התל-אביבי ב-1989 בעקבות שריפה שפרצה בבניין. המבנה הזה הוקם ב-1930 בתכנון האדריכל יוסף ברלין, עוצב בסגנון האר-דקו וכלל גג נייד שאפשר היה לפתוח בחודשי הקיץ החמים. קומת המרתף של המבנה שימשה להעלאת הצגות תיאטרון, בקומה העליונה שכן הקולנוע, ושני אלה הפכו את המקום למרכז בילוי כה מרכזי בעיר המתפתחת, שהכיכר שבה שכן נקראה בפי כל כיכר מוגרבי. כיום, השטח שבו עמד המוסד המפואר משמש חניון.
ואולם, קולנוע מוגרבי שמופיע שוב ושוב על המסך בסרטו של קישון - על רקע החפירות שנהפכות עד מהרה לתעלות - אינו המבנה המקורי, כי אם העתק שלו, שנבנה כתפאורה. כדי לא להשבית את הכיכר הסואנת למשך כל ימי הצילום, נאלצו אנשי ההפקה של הסרט להקים באולפני הרצליה סט רחב ממדים, שהיה העתק מדויק למדי של כיכר מוגרבי התל-אביבית.
===========================================
מתוך "תעלת בלאומילך"
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=R3Vslzcc6ls&feature=player_embedded"]YouTube- ‫תעלת בלאומילך - סרט ישראלי‬‎[/ame]
===========================================
סוכנת השחקנים רודיקה אלקלעי, אלמנתו של השחקן מוסקו אלקלעי ששיחק בסרט, אשר צילמה סרט "מאחורי הקלעים" של ההפקה הזאת, מספרת כי הסט נבנה כולו כתפאורה, בגודל טבעי. "היום בקושי עושים סרטים כאלה, כבר לא בונים כאלה תפאורות", היא אומרת. לדבריה, רובו הגדול של הסרט צולם בסט הזה, כולל הסצינות בסופו, שבהן התעלה מתמלאת במי ים וסירות מתחילות לשוט בה. "את התעלה שחפרו באותו שטח, כיסו בניילונים גדולים ואז מילאו אותה במים. בימים הראשונים התרחצנו במים האלה בכיף, אבל אחרי כמה זמן זה נהיה בוצי", היא נזכרת.
גבי עמרני, ששיחק בסרט, מספר ש"תוך כדי החפירות, כל המקום הזה הפך להיות יותר ויותר דומה לכיכר מוגרבי המקורית. אבל אף אחד מאתנו לא האמין שברגע שיכניסו את המים לתעלה זה ייראה כפי שאמור היה להיראות, תעלה של ממש ברחוב אלנבי. בסופו של דבר, כשזה קרה, כולנו נדהמנו. הרגע שבו המים נכנסו לתעלה היה רגע של פלא קולנועי, חגיגה מרגשת לכל מי שהיה שם. ישבנו כולנו ובהינו בזרימת המים".
===========================================
4. הבית ברחוב שלוש
=========================================
הבתים הישנים, הנמוכים, הצפופים והמתפוררים הנראים בסרטו של הבמאי והתסריטאי משה מזרחי אמנם הגיעו עד להוליווד - הסרט היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר ב-1974 - אך לא זכו להאריך ימים בנוף העירוני התל-אביבי. שכונת שבזי אמנם ניצלה מתוכניות שצצו בעיריית תל אביב בשנות ה-60 להחריב את בתיה ולהקים במקומם בניינים רבי-קומות, אך תוכניות שימור עירוניות הביאו לעזיבת האוכלוסייה הענייה לטובת דיירים חדשים ואמידים ולהיעלמות הבניינים הישנים לטובת גרסאות משופצות ומהודרות שלהם. כיום היא התמזגה בשכונת נוה צדק שנהפכה ליוקרתית ואופנתית.
שכונת שבזי. הבמאי משה מזרחי כבר לא מבקר שם
"הבית ברחוב שלוש" מספר על נער מתבגר שחי עם משפחתו בדירת חדר צפופה בשכונת שבזי בימים שלפני קום המדינה. סמי הוא בן למשפחה קשת יום שעלתה ממצרים. כדי לסייע לאמו האלמנה (גילה אלמגור) הוא נאלץ לעזוב את לימודיו ולתרום לפרנסת משפחתו. העלילה הזאת כוללת מרכיבים אוטוביוגרפיים מחייו של מזרחי עצמו. "בשנים שהסרט מתרחש, 1946-1948, זה היה המקום שבו גדלתי, לא ברחוב שלוש עצמו אלא ברחוב אחד ליד", מספר הבמאי. "גרנו כל המשפחה בדירת חדר אחד ושירותים, והלוקיישן הזה היה חלק מהסיפור. היום השכונה השתנתה מאוד, גם באופיה האנושי, עברה ג'נטריפיקציה, אבל לאושרי, כשצילמתי את הסרט, בקיץ 1972, היא עדיין לא היתה שונה בהרבה מהמקום שבו נחתתי כשהגעתי עם משפחתי מאלכסנדריה לישראל בגיל 14 וחצי".
רובו של הסרט צולם בשכונה, ברחובות שלוש, שבזי והרחובות הסמוכים להם, ושם גם מצא מזרחי את החצר הסמוכה לבית משפחתו של סמי, שבה מתרחשות כמה מהסצינות המרכזיות בסרט. "מצאתי את החצר הזאת, שהיתה מאוד מיוחדת, בבית בקצה רחוב שבזי, שהיה בלוק של 20-30 מטר. היא נמתחה לכל אורך הבלוק, כל הדירות פנו אליה, והיא איפשרה לנו לעשות שחזור די מדויק של סגנון החיים בשכונה. החצר המקורית שלנו אמנם היתה קטנה בהרבה, אבל התפישה שהבתים פונים אל החצר היתה מאוד אופיינית לסוג הבנייה שהיה נפוץ אז בארץ, ואיננו עוד", אומר מזרחי.
הוא מעיד שביקר במקום לאחרונה לפני כ-15 שנה, לצורך צילום של סרט תיעודי שהכין נסים דיין, ואז "החצר עוד היתה קיימת, אם כי כבר התחילו לחלק אותה, והיא היתה במצב מאוד גרוע, מוזנחת ולא מלאת חיים כפי שהיתה בזמן הצילומים".
==========================================
מתוך "הבית ברחוב שלוש"
==========================================
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=3HWMWiDXwgY&feature=player_embedded"]YouTube- ‫הבית ברחוב שלוש - סרט ישראלי‬‎[/ame]
==========================================
מזרחי אמנם מתגורר בתל אביב, אבל מאז אותו ביקור הוא נמנע מלשוב ולפקוד את שכונת נעוריו. "ייתכן שאחת הסיבות שאני לא הולך היום לשכונה היא שאני לא אוהב לסבול", הוא צוחק. "אני יודע שהיא השתנתה מאוד מאז. עם זאת, אני מאוד שמח וגאה שהסרט הזה נהפך להיות גם מסמך היסטורי, מעבר לערכו הסיפורי, ושהוויזואליה של השכונה, כפי שהיתה, מתועדת בו".
============================================
5. השוטר אזולאי
============================================
אחת הסצינות המפורסמות ביותר בקולנוע הישראלי היא סצינת הסיום של הסרט הזה מ-1971, שכתב וביים אפרים קישון, ובה השוטר אזולאי, בגילומו של שייקה אופיר, ניצב זקוף ומתוח בחצר המסדרים של מטה המשטרה ביפו. הוא סוף סוף זכה להעלאה בדרגה, אך בה בעת פוטר מעבודתו במשטרה, ורגע לפני שהוא נאלץ לעזוב את התפקיד שמילא בנאמנות ובמסירות במשך כל כך הרבה שנים, חולפת על פניו מחלקת טירונים, מצדיעה לו, והוא מחזיר הצדעה, עיניו מלאות דמעות.
מתחם הקישלה ביפו. תוכניות נדל"ניות
מבעד לדמעות אפשר להבחין במבנה המיוחד, על חלונותיו המקומרים, שלרגליו ניצב השוטר הוותיק, אל מול רחבת המסדרים. הסצינה הזאת צולמה במתחם הקישלה ביפו - מתחם שנבנה בתקופה העותמנית בחלקה המערבי של כיכר השעון, בכניסה ליפו, ובו שכנה משטרת יפו עד לפני שלוש שנים.
"צילמנו את הסצינה בחצר פנימית של המתחם הזה, שהיתה בה רחבה גדולה", נזכר צלם הסרט, דוד גורפינקל. "באחרונה, כשצילמתי את הסרט 'הבודדים', בדקנו אפשרות לצלם שם, אבל המקום השתנה מאוד. הרחבה נותרה עדיין, אבל נבנו בה כמה מבנים קטנים. עם זאת, מובן שלי לא היתה בעיה להסתכל על המקום ולראותו בדיוק כפי שנראה אז. הסתכלתי על הרחבה וראיתי את שייקה עומד שם, עם החבורה שלצדו, על הארבע-חמש מדרגות שעליהן עמדו אז, בזמן הצילומים".
גורפינקל, מן הוותיקים והבכירים שבצלמי הקולנוע בישראל, מציין כי הרחבה הזאת נחקקה היטב בזיכרונו בין היתר מפני שהסצינה שצילם שם היתה רגע מיוחד בחייו כצלם. "ברגע ששייקה מצדיע לשוטרים הצועדים, והם מצדיעים לו, המצלמה מתקרבת אליו והוא עוצר את הדמעות. מה שקורה לו בפנים ברגעים הללו זה אחד הרגעים המרגשים שאני זוכר אצל שחקן. במקור הסצינה צולמה ארוכה יותר אבל נחתכה בעריכה, וזו לדעתי היתה טעות. פשוט כשצילמנו אי אפשר היה לעצור, אי אפשר היה לומר את המלה 'קאט', כי כולם היו מרותקים. קישון סיפר שפנה אלי תוך כדי הצילום ושאל אותי אם אני מצליח לראות שכבר יש לו שם את התחלת הדמעות בעיניים, אבל אני עניתי שאני לא רואה דבר, כי העיניים שלי מלאות דמעות".
מתוך "השוטר אזולאי"
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=f4VZpcJkhL8&feature=player_embedded"]YouTube- ‫השוטר אזולאי - סרט ישראלי‬‎[/ame]
במרכזו של מתחם הקישלה ביפו, ליד אותה רחבת מסדרים, ניצב בניין שנבנה ב-1890 ושימש בית סוהר בתקופת שלטונם של הטורקים ולאחר מכן עבר לידי הבריטים, שכלאו בו לוחמי אצ"ל ולח"י. גם בתוך המבנה הזה, בעל הארכיטקטורה הייחודית, שבו שכנה משטרת יפו מאז הקמת המדינה, צולמו כמה סצינות מ"השוטר אזולאי". לפני שלוש שנים, לאחר שהוחלט להעביר את תחנת המשטרה לרחוב סלמה הסמוך, נרכש המתחם העותמני על ידי קבוצת אנשי עסקים, שמתכננים להפוך את המקום - שבו צולם הסרט זוכה גלובוס הזהב שגם היה מועמד לאוסקר - למלון בוטיק יוקרתי.
==============================================
6. חימו מלך ירושלים
==============================================
סרטו השלישי של הבמאי עמוס גוטמן ("בר 51", "חסד מופלא"), המבוסס על ספרו של יורם קניוק, חב הרבה למקום שבו צולם. המנזר היווני-אורתודוקסי, על תקרותיו הגבוהות והמקומרות, מסדרונותיו הרחבים וקירות האבן העבים שלו, שוכן בעמק המצלבה בירושלים, כמעט מבודד מהעיר המקיפה אותו. הוא משרה על הסרט אווירה על זמנית, מסתורית ומעורפלת, הזויה מעט.
עמק המצלבה בירושלים. אווירה מסתורית
האווירה הזאת תואמת היטב את העלילה, המספרת על אחות (אלונה קמחי) שמתנדבת לטפל בפצועי מלחמת העצמאות ולשם כך מגיעה מתל אביב לבית חולים מאולתר שהוקם במנזר הירושלמי. שם היא נתקלת בהווי מוטרף של פצועים שאך שבו משדה הקרב, בתערובת כאובה של חיים ומוות, ומערכת יחסים מיוחדת נרקמת בינה לבין חימו, פצוע קשה במיוחד, שבר-אדם קטוע גפיים שפניו חבושות ומוסתרות. חבריו מספרים לאחות החדשה כי לפני המלחמה, גוש הבשר המדמם שלפניה היה בחור יפה במיוחד, "מלך ירושלים", כזה שכל הבחורות רצו אחריו.
"אני מאוד רציתי שהסרט יצולם בירושלים ובמנזר אמיתי", מספר המפיק אהוד בלייברג בשיחת טלפון מלוס אנג'לס. "זה היה לי חשוב, כי בימי מלחמת השחרור אמי היתה אחות בסן סימון (מנזר יווני-אורתודוקסי בשכונת קטמון בירושלים, נ"א), ובין היתר טיפלה בבחור שהיה מאושפז שם והיה פצוע קשה מאוד, אמנון ויגוליק שמו. ויגוליק הזה היה מדריך של אמי במכבי צעיר, ועליו אמרו שהיה הבחור הכי יפה בירושלים, ובזמן שהוא שכב בסן סימון גם קניוק שכב שם, פצוע אף הוא. בגלל הרקע הזה היה לי חשוב שיצלמו את הסרט במקום אותנטי, וביום אחד ב-1986 לקחתי את שלושת התל-אביבים האלה, שבחיים לא הגיעו לירושלים - עמוס (גוטמן), עדנה (מזי"א, שכתבה את התסריט) ואנריקה (גוטנברג, שהפיק את הסרט יחד עם בלייברג) - כדי לראות את המנזר בעמק המצלבה, והסכמנו שנצלם את הסרט שם".
מתוך "חימו מלך ירושלים"
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=MioKIAvaOaA&feature=player_embedded"]YouTube- ‫חימו מלך ירושלים - סרט ישראלי‬‎[/ame]
לדברי בלייברג, עד אז לא הותר למבקרים להיכנס למנזר, "אבל לאבי גיסי היו קשרים טובים עם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, ובזכותו נתנו לנו לצלם שם. זה היה מקום מאוד מסתורי, מעניין, ובו צילמנו את רוב הסרט - גם את סצינות הפנים וגם את הסצינות שמתרחשות מחוץ למנזר - למעט סצינת הפתיחה שצולמה מאוחר יותר".
חורחה גורביץ, שצילם את הסרט, מספר שההפקה נהנתה מחופש רב באתר הצילומים. "נתנו לנו לצבוע את המסדרון באפור והעמידו לרשותנו חדר גדול שאותו הפכנו ל'חדר הפעמונים', לאחר שאת אחד הקירות בנינו מחדש והצבנו לידו את הפעמון. מבחינה זו, זה היה כמו לעבוד באולפן. גם התקרות הגבוהות איפשרו לנו לעבוד בנוחות מבחינת התאורה. בדרך כלל אמנם יותר נוח לצלם באולפן, אבל המקום הזה נתן לסרט תחושה חזקה של אמינות, וגם איפשר לנו חיסכון גדול בזמן ובכסף, בזכות זה שהסרט כולו צולם בלוקיישן אחד".
============================================
7. יומן
============================================
"אחרי המלחמה אני מחליט לשנות את דרכי בקולנוע. אני מצלם מבעד לחלון ביתי, כמו מבעד לאשנב הטנק. אני חש שנקודת הראות שלי, השקפתי, מצטמצמת. נעשית יותר מדויקת. לצלם את היום-יום, את הפעוט. לא עוד סיפורי בדים, לא עלילות". כך מצהיר דוד פרלוב בפרק הראשון מבין שישה ב"יומן", היצירה שבה תיעד עשר שנים (החל ב-1973) בחייו, בחיי משפחתו ובמציאות הפוליטית בישראל של אותם ימים.
תצלום עכשווי מחלון דירתו של דוד פרלוב. העלילה מעבר לפינה
מחלון דירתו אשר בקומה ה-14 בבית הדירות שמעל לונדון מיניסטור בתל אביב צילם פרלוב את העיר שבה גר. את הנוף העירוני הפונה אל הים, את ארובת רדינג המתנוססת מצפון, את רחוב אבן גבירול שעבר תחת חלונו ואת הצומת הסואן שבו הוא מצטלב עם שדרות שאול המלך ורחוב הנביאים. במבט על, כשהמצלמה מוסטת מעט ימינה, צילם פרלוב את הצומת הזה שוב ושוב, והצילומים הללו שימשו לא פעם רקע לקריינות שלו, למחשבותיו ולהרהוריו. פרלוב צילם את הצומת ביום ובלילה, סואן ושקט, בצבע ובשחור-לבן, כשמכוניות חוצות אותו וכשהולכי רגל פוסעים בו. למה הרבה לצלם דווקא את האתר הזה?
"אני חושבת שזה קשור למשפט שהוא אמר: 'העלילה נמצאת פה מעבר לפינה'. אם הוא היה גר במקום אחר, הוא היה מצלם מקום אחר. הוא תמיד אמר שלא צריך לרוץ אחרי אירועים, כי הם נמצאים מעבר לפינה, ואיפה שאתה מעמיד את המצלמה - שם זה קורה", אומרת העורכת יעל פרלוב, בתו של הבמאי. מירה פרלוב, אלמנתו והמפיקה של "יומן", אומרת כי בעלה הציב לו למטרה "לצלם מן החלון את מה שאתה רואה, לצלם את מה שנמצא לפניך" וכי הצומת הזה הוא חלק מהשוטטות שלו דרך חלון ביתו. "מבקר צרפתי שכתב מסה על 'יומן' קרא לזה 'המשוטט של הקומה ה-14'. ואכן חלק מהסרט הזה הוא שוטטות באמצעות העיניים, ואצל דוד השוטטות הזאת מלאה גם בהרהורים", היא אומרת.
"ההתמקדות בצומת הזה - ופה זה כבר קצת פרשנות שלי - נבעה מכך שדוד מאוד נמשך לצורת הצלב", היא מוסיפה. "צלבים חוזרים אצלו שוב ושוב. אם מביטים על הצומת מלמעלה, הוא נראה כמו צלב, והסמל הזה בשביל דוד הוא דבר גורלי: הוא קשור לתרבות שממנה הוא בא, קשור לאמו החורגת, ה'כושייה' שהיתה לוקחת אותו לכנסייה, וקשור לנצרות שהיתה חלק מהתרבות שלו. וחוץ מזה, צומת זה הרי דבר גורלי, וצומת הרחובות הזה הוא צומת מאוד פעיל - הפגנות עוברות בו, אנשים מחכים בו בתחנות האוטובוס, יש בו יום ויש גם לילה. דוד התייחס אל רחוב אבן גבירול ואל הצומת הזה כאל 'מיסיסיפי שלו', במובן של נתיב שבו הזרימה והתנועה מתמדת. בנוסף לכך, הצילומים החוזרים באותו כיוון נועדו להראות אותו מקום באור שונה: הוא מצלם את הצומת בשקיעה, לפנות בוקר, לפנות ערב, בהתאם לסיטואציה, ובכל פעם המקום נראה אחר, ממש כמו בציורי הקתדרלה של קלוד מונה".
===========================================
8. חסמב"ה ונערי ההפקר
===========================================
לאחר אין-ספור שידורים חוזרים טלוויזיוניים בימי העצמאות, במשך עשרות שנים, נדמה שקשה יהיה למצוא ישראלים שגדלו כאן בשנות ה-70, ה-80 וה-90 ואינם זוכרים את התמונה הבאה: זאב רווח, הלא הוא אלימלך זורקין הרשע, לבוש בחולצה פרחונית ועניבה קשורה ברישול, שערו מסורק לאחור ושפם דק מעטר את פניו, שט בסירת משוטים ושר בגרון ניחר, במערות הביוב הסמוכות לירקון בתל אביב.
בריכת הקשתות ברמלה. צילומים בבגד ים
מערות ביוב הסמוכות לירקון? הסרט "חסמב"ה ונערי ההפקר", שנוצר על פי ספרו של יגאל מוסינזון ועלה לאקרנים ב-1971, גרם לילדים רבים לחשוב שמערות כאלה אכן קיימות, ואף שלח רבים מהם לחפש בקדחתנות את הכניסה למערה החשמלית של "חבורת סוד מוחלט בהחלט" בגן העצמאות התל-אביבי. אנשי ההפקה של הסרט אמנם הקימו בגן העצמאות ספסל, שבלחיצת כפתור היה זז ממקומו, אבל למרבה האכזבה, אף מערה, חשמלית או לא, לא הסתתרה מאחוריו.
גם מנהרות ביוב אפלות ומסתוריות אינן קיימות ליד הירקון. לפיכך, כדי לצלם את מקום משכנם של זורקין וחבורתו שלח במאי הסרט, יואל זילברג, את איש הארט שלו, קולי סנדר, לחפש לוקיישן מתאים, ובו מנהרות תת-קרקעיות מלאות במים. בתום חיפושיו מצא סנדר את האתר המושלם למשימה: בריכת הקשתות, מאגר מים מקורה ותת-קרקעי בן יותר מ-1,200 שנה הנמצא בעיר רמלה.
מתוך "חסמב"ה ונערי ההפקר"
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=QIlAv5YJIgs&feature=player_embedded"]YouTube- ‫חסמבה ונערי ההפקר - סרט ישראלי‬‎[/ame]
"היינו קבורים בבריכה התת-קרקעית הזאת שבועיים לפחות, ובהחלט לא היה קל לצלם שם", מספר זילברג. "במשך ימים ארוכים היה עלינו להיות קבורים מתחת לאדמה, במקום שאין בו אוורור, אין שום דבר. אני זוכר שבחלק מהזמן הייתי צריך לעמוד, יחד עם עוד אנשי צוות, כאשר חצי הגוף התחתון שלנו שקוע בתוך המים. לא היתה ברירה, נאלצנו להביא בגדי ים, וכך עמדנו וצילמנו כמה מהסצינות".
בנוסף לתנאים הקשים במקום, הוא אומר, השילוב בין המים לציוד הצילום חייב את אנשי הצוות של "חסמב"ה ונערי ההפקר" לזהירות מופלגת. "בין היתר, היינו צריכים לצלם שם סצינה עם קרב יריות ופיצוצים, ואנשי האפקטים המיוחדים היו צריכים לנוע לאורך המערה ולהתקין נפצים לאורך הקירות. מובן שזה היה לא פשוט לשמור שעם כל המים שמסביב, לא נקבל זרם או קצר חשמלי".
בריכת הקשתות נחצבה במאה השמינית לספירה, ועל פי כתובת שנמצאה בכניסה אליה, הושלמה בנייתה בשנת 789. היא משתרעת על פני כ-300 מ"ר ומקורה בתקרת אבן בגובה של כעשרה מטרים, הנתמכת על ידי כמה שורות של עמודים וקשתות מרהיבות. בעשורים האחרונים היה האתר פתוח למבקרים, וכל אחד יכול היה להיכנס לכמה רגעים לדמותו של זורקין, הפושע השפל, באמצעות שיט בסירות משוטים שעמדו לרשות המבקרים במקום. ואולם זה כשנתיים האתר סגור (לצורך עבודות שימור) ולא ניתן לבקר בו.
==========================================
9. קזבלן
==========================================
הסרט בבימויו של מנחם גולן מ-1973, אחת ההפקות הקולנועיות הגדולות שנעשו עד אז בישראל, התבסס על מחזה משנות ה-50 שכתב יגאל מוסינזון ועל עיבודו למחזמר מצליח שנעשה עשור לאחר מכן. במרכז העלילה, צעיר ממוצא מרוקאי (בגילומו של יהורם גאון) שמנהיג חבורת בריונים יפואית ומנסה לכבוש את לבה של צעירה מקומית. ואולם, הוריה של הצעירה, עולים מפולין, אינם מרשים לה להתרועע עמו בגלל מוצאו והמוניטין המפוקפקים שיצאו לו.
"קזבלן". זיכרונות מיפו
במחזה המקורי התרחשה העלילה ב"שטח הגדול" ביפו (כיום "גן הפסגה"), שהיה מוקד פשע אזורי. אבל מכיוון שבשנות ה-50 נהרסו בתי השכונה שניצבו בשטח הזה, נאלץ גולן למצוא אתר אחר שבו יוכל לצלם את סרטו. לבסוף בחר לצלם את הסרט לא רחוק משם, בשכונה ששכנה בשטח שמעל נמל יפו.
"צילמנו את רובו של הסרט בשכונה אחת, שהרדיוס שלה היה לא יותר מכמה עשרות מטרים", מספר צלם הסרט, דוד גורפינקל. "הבתים שם נראו חצי הרוסים, מתפוררים, אבל מכיוון שהם היו בתים של שכונה ערבית, אפשר היה להבחין שפעם הם היו מאוד יפים, בזכות הארכיטקטורה שלהם, הקשתות, החלונות והמרפסות. העלילה סיפרה על אוכלוסייה שעלתה ממדינות שונות ומתרבויות מגוונות וגרה במתחם אחד, ובתנועת מצלמה אחת יכולנו לחלוף על פני הבתים השונים ולהראות שבכל דירה גרה משפחה אחרת, שבכל חלון או מרפסת מופיעות דמויות ממוצא אחר, בעלות מבטא שונה. כך נוצר מכלול הדיירים והטיפוסים השונים שמרכיבים את המיוזיקל הזה. המצלמה מאוד אהבה את זה, וכך גם הכוריאוגרף של הסרט".
ואולם, בשנים שחלפו מאז צילומי הסרט נהרסו רוב בתיה של השכונה. "כשאני עובר שם היום, כל הבתים שהיו שם נמחקו, כל הדברים היפים שהמקום הזה איפשר לנו כבר לא קיימים", אומר גורפינקל. שכונת מנשייה - השכונה הצפונית ביותר של יפו, ששכנה בין נוה צדק לחוף הים - שגם בה צולמו חלקים מהסרט, אף היא נהרסה מאז לחלוטין.
מתוך ""קזבלן"
[nomedia="http://www.youtube.com/watch?v=Rdz-08FPd2I&feature=player_embedded"]YouTube- ‫קזבלן - סרט ישראלי‬‎[/nomedia]
גולן מספר כי ביום שבו היו אמורים לצלם את "סצינת השוק" - סצינה מרובת משתתפים שבה בני עדות שונות חוברים יחד כדי לשיר את שיר קיבוץ הגלויות "כולנו יהודים" - הוא הגיע בבוקר לאתר הצילומים וגילה מחסור חמור בניצבים. "הייתי צריך איזה 200 סטטיסטים, אבל לא הגיעו מספיק, אז שלחתי את עוזרי הבמאי עם כסף ושתי משאיות ואמרתי להם 'לכו תמלאו אותן באנשים ותביאו אותם לפה'. הם חזרו עם 200 סטטיסטים ערבים, וכך צילמנו את הסצינה: הסטטיסטים האלה הם שבסופו של דבר שרו את 'כולנו יהודים'".
את הסצינה הזאת צילמו גולן וצוותו בשטח נטוש מעל נמל יפו, שבו הקימו את תפאורת השוק. כיום, באותו המקום שבו התבקשו 200 ערבים לשיר "כולנו יהודים", ניצבת שכונת המגורים היוקרתית גבעת אנדרומדה - אותה שכונה מעוררת מחלוקת, המוקפת חומה, מנותקת במופגן מסביבתה ומאוכלסת בעיקר ביהודים אמידים.
=============================================
10. החיים על פי אגפא
=============================================
באחת הסצינות בחלקו הראשון של הסרט שכתב וביים אסי דיין נכנס זוג קשישים אל הפאב התל-אביבי שבו מתרחשת העלילה. עובדי הפאב רק החלו את המשמרת היומית שלהם, והערב עדיין לא ירד על העיר. "אפשר לקנות פה בובה ברבי?" שואלים הקשישים. "בובה ברבי?" מחזירה להם בשאלה מופתעת בעלת המקום (גילה אלמגור). "בשביל הנכדה שלנו", הם מסבירים. "לא לא לא. כאן זה, כפי שאתם רואים, זה פאב", היא צוחקת. "זה פאב שהשם שלו זה הקיצור שהמשוגעים קוראים לבית חולים אברבנאל". "באים כאן משוגעים?" תמהים השניים. "כן, הרבה, הרבה משוגעים באים", היא צוחקת שוב.
רחוב אלנבי בתל אביב
עלילת סרטו של אסי דיין מ-1992 - שזכה בתשעה פרסי אוסקר ישראלי, התמודד בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין וזיכה שם את יוצרו בפרס מיוחד "על עבודתו הכנה והאמיצה" - מתרחשת ברובה בתוך פאב תל-אביבי, לאורך לילה אחד. לתוך הפאב הזה דחס דיין מגוון טיפוסים - חיילים ושוטרים, ערבים ויהודים, בריאים וחולים, ישראלים גאים וכאלה שמתים לברוח מפה - המשקפים צדדים שונים בישראליות של אותם ימים קשים, אלימים וחסרי תקווה של תקופת האינתיפאדה הראשונה. למרבה ההפתעה, הוחלט לצלם את הסרט בלוקיישן אמיתי, בפאב של ממש, ולא באולפן שבו אפשר היה בנקל לבנות תפאורה מתאימה. החיפושים הובילו את אנשי ההפקה לפאב שנמצא בקצה הצפון-מערבי של רחוב אלנבי בתל אביב, לא רחוק מן הים. מחוץ לפאב תלו אנשי ההפקה שלט שעליו התנוסס השם "ברבי", וגם את סצינות החוץ שמתרחשות סמוך לפאב צילמו שם, באלנבי.
מתוך "החיים על פי אגפא"
[ame="http://www.youtube.com/watch?v=JjOnZ69Jouk&feature=player_embedded"]YouTube- ‫החיים על פי אגפא - סרט ישראלי‬‎[/ame]
"אני כבר לא זוכר איך קראו לפאב שבו צילמנו, רק שהוא היה שייך למישהו שנפטר בינתיים", אומר דיין. "קיבלנו אותו כמו שהוא, עם כל הציוד שהיה בו, אבל היינו צריכים להתאים אותו לצרכים שלנו, לצבוע קירות כך שיתאימו לצילומים בשחור-לבן שתיכננו".
היו שטענו כי דיין ביסס את אופיו של "ברבי" על זה של הבר התל-אביבי הוותיק "זיגל", אבל הוא מכחיש. "זה נכון שהייתי יושב הרבה ב'זיגל', וכשכתבתי את 'אגפא' נעזרתי בזיכרונות שהיו לי מכל מיני טיפוסים שם, אבל שני המקומות האלה היו מאוד שונים זה מזה: 'זיגל' היה מקום קטנטן, חברותי וידידותי, ואילו ה'ברבי' בדיוק להיפך, היה מקום קר ומנוכר".
"התנחלנו בפאב הזה למשך שבועיים", מספר צלם הסרט, יואב קוש. "המקום היה לא היה גדול, אבל אותנטי, כי ישב ממש על העיר, והחלונות השקופים שפנו אל הרחוב איפשרו למצלמה גם לראות לפעמים את מה שמתרחש בחוץ. בנוסף לכך, הוא איפשר לנו את היתרון של לצלם את הכל אחד לאחד באותו מקום, בלי לנדוד בין מקומות שונים. אבל היה לזה מחיר: מצאנו את עצמנו מבלים ימים ארוכים באזור אומלל במיוחד של תל אביב, שהיה מלא בנרקומנים וזונות, מוכי גורל ואנשים עצובים. זה לא היה מקום שמח במיוחד".
עריכה חיים
קרדיט לעכבר העיר
ציטוט ההודעה
