הכרתי בחורה בקורס, בהתחלה חשבתי שהיא ממש לא הטעם שלי.
היא הייתה יותר ספונטנית ממני, יותר OUTGOING, יותר הכל.
אבל הכרנו ונהיינו ידידים. קיצר סיימנו את הקורס.
ומאז לא ראיתי אותה.
אבל כל פעם שאני חושב עליה אני נהיה עצוב, כי אני רוצה להיות איתה, כל השירים שהיינו שומעים ביחד אני שומע אותם עכשיו והם מזכיריםפ לי אותה
ואת הרגעים שהיינו ביחד, וכלהמקומות שהיינו בהם מזכירים לי אותה והיא חסרה לי.
אבל אני לא OUTGOING כמוה, הייתי בן אדם ביישן בתקופה שהכרנו. רק לאחרונה אני יוצא מהעולם הקטן הזה שהייתי מתחבה בו. ורק מתחיל ללמוד להיות בן אדם. כאילו אפילו אישיות שאני בטוח בה אין לי.
תאמת הרצון להיות איתה נתן לי את הפוש להיות בן אדם יותר טוב.
והיא בן אדם ספונטני,כישרוני,שאוהב את העולם,אוהב את החברים את ההורים,
וזה כמו בסרטים אמריקאים כשהילד החנון מתאהב במישהי מיוחדת.
ופאק. אני רוצה להיות איתה, אני רוצה שהיא תהיה בחיים שלי.
אני צריך עצה מה לעשות...![]()









