שיר שכתבתי
כמה עצוב זה לחיות את החיים האמיתיים
כל הזמן לטפח תקוות ולבנות מגדלים
ואז לראות אותם נופלים ומתנפצים לרסיסים
פשוט קורסים, לא עוצרים שנייה לא מחכים.
בית א'
פתאום אני מתחיל להבין שעשיתי הכל לא נכון
מהרגע שבו התחלתי מהצעד הראשון ועד האחרון.
המגדלים שלי קרסו, התקוות כבר התנפצו
מפני האדמה נמחו, השאירו אותי לבד נטשו.
וגם את האהבה היחידה שהייתה לי בחיים
הצלחתי לאבד בגלל הטיפשות והמילים.
לא ידעתי מה יש לי בידיים,מתנה מהשמיים
מלאך שנשלח אליי מהאלוהים,ועוזר לי להתגבר ברגעים הקשים
כי כשנהיה עצוב בפנים, אני והיא היינו על הכול מתגברים
בית ב'
עכשיו אני כותב שהסערה כבר חלפה
על השקט שנשאר ואיתו גם מבוכה
והמחשבה, עליה ועל איך שהיא הלכה
ועל זה שהשאירה אותי במצב של הכחשה.
בוכה בסתר לא נותן לאף אחד לראות
זה רק אני המנורות וארבעת הקירות.
אולי יום אחד היא תחזור, עד אז אני אזכור
את הטעם של השפתיים שלה שעשה אותי שיכור.
אני חשבתי שאני גיבור, ושאותי הפרידה לא תשבור
איך העולם שלי הפך אפור, במו ידיי חפרתי את הבור.
כמה עצוב זה לחיות את החיים האמיתיים
כל הזמן לטפח תקוות ולבנות מגדלים
ואז לראות אותם נופלים ומתנפצים לרסיסים
פשוט קורסים, לא עוצרים שנייה לא מחכים.
תנו תגובות
בבית א' החלפתי את השורות האחרונות כי הן באמת לא ישבו טוב
ציטוט ההודעה
