הפסנתרנית
דרך אולם שלם באנשים בודדים המחייכים, אני רואה את הכל
את הכאב ואת השמחה, האור שמסתתר מאחורי הפינה
לא תמיד אפשר לראות דרך אור הזרקורים המסנור
אבל זה היה בעינייך, השתקפות מגושמת של חלומותייך
בלילה כזה קר, ואת לבד בעולם בודד שלא ביקשת
ידייך זזות בהתרגשות מזויפת על הפסנתר הישן
את מרכינה את ראשך למטה, נכנסת למוזיקה
רודפת בכוחותייך האחרונים אחר גאולה ונחמה
את רצה ולא מפסיקה, מנסה לתפוס חלומות של אחרים
אבל הנשמה במקום אחר חוגגת לה עטופה באהבה מוזרה
אהבה לתחושה הממכרת של הבדידות המפוררת לאבקה לבנה
משאירה אחרייך עכבות של ריח בושם זול המתנדף
המתערבב בעשן סמיך לצלילי מנגינתך המהפנטת
ועם הצלילים הרכים והזמן שעבר הפנים שלך מזדקנות
דרך העשן והתאורה עייניך משנות את צבעם בהפתעה
לצבע מדהים, כסוף וקר, קצת מוזר בהחלט מנוכר.
ציטוט ההודעה
