הסטן שבי
אני חי חיים שממש לא מתוקים כמו הדבש
זי חי אותו סדר חיים,ושום דבר לא חדש.
הכול מעורר חשש,בתוך תוכי גוער הפחד
להיות לבד לחיות לבד לישון לבד בלי אפ'חד.
כל מילה רעה של מישהו בשבילי זה כמו סכין חד
מכנסים מוצאים,פוגעים בלב אצלי לאהוב זה נכחד.
אני זן מוכחד,אני מאלו שנלחמים בשביל מה שאם רוצים
אני מאלו שלוקחים להם אז רוצחים,אבל בסוף אנחנו מקבלים.
לא נחים בלילה כמו זאבים טורפים,אני טורף את כל האויבים
אפשר להגיד "חברים" שבאים בשביל לקבל על התחת של אחרים.
מצטער שאני מבאס אבל בכל אחד יש תסטן המחורבן שלפעמים מנצח
אני רק עוד ילד קטן,עוד לא מתגייס אבל כבר כולם קוראים לי רוצח.
אני צורח.ההרגשה כאילו שאני מורח מלח על הפצעים המדממים
מרגיש תרצון לשנוא שהוא אותי מרים,איפה המלאך שנותן לי עצות לחיים?
ציטוט ההודעה
