אודות הסרט
ז'אנר: דרמה, פשע.
אורך: 178 דקות.
שפה: אנגלית, צרפתית.
מדינה: ארה"ב, צרפת.
במאי: מרטין סקורסזה.
שחקנים: רוברט דה נירו, שרון סטון, ג'ו פשי, ג'יימס וודס, פרנק וינסנט, פסקל קז'נו, קווין פולאק.
חברת הפקה: Universal Pictures, Syalis DA, Légende Entreprises, De Fina-Cappa.
תאריך יציאה לקולנוע בחו"ל: 22/11/1995
ויכוח תאלוגי קטן שהיה לי לא מזמן עם אחד, שיש לו דווקא עין לא רעה למסך הגדול, מזמין את ההסבר על כל הדברים הטובים יותר והטובים פחות שיש במרטין סקורסזה, בגאונות שלו, בכך שהוא מצביע על כל מי שהוא כישרון אמיתי במשחק ועל שרון סטון ככשרון שכזה. וכשאני נדרש להסבר הזה אין לי ממש ספק ש"קזינו" של מרטין סקורסזה הוא המקום הנכון ביותר לפתח את הדיון סביב אחת מכוכבות הקולנוע הגדולות, הלא מוערכות והלא ממומשות של שנות התשעים- שדרכה אל העשור הזה נראית עד לרגע זה בעייתית במיוחד.
קזינו של סקורסזה הוא לדעתי סרטו הגדול האחרון עד כה. ולמרות שמעריצי סקורסזה אוהבים מאד לחלק את העשייה הקולנועית שלו, בדומה לזו של וודי אלו, למעין לפני ואחרי- אני לא ממש נוהג לעשות את האבחנה הזו אצל הגאון הקולנועי האחרון בשטח, ככזה שאני משייך אותו לדור הענקים של בימאי הקולנוע, גם אם הם מועדים לפעמים. [קופולה, פולנסקי].
רבות כבר דובר על כך שאין הרבה מתחרים לידע הפילמוגרפי של סקורסזה באמריקה, הוא מכיר, כך אומרים כמעט כל סרט שנעשה בתולדות הקולנוע האמריקאי והתמחותו הגדולה היא בסרטים ישנים דווקא.
לי בכל אופן זה מספיק על מנת להסביר למה דווקא אנשים שרואים הרבה סרטים, הרבה מעבר לכל כמות אנושית מוסברת ומבינים בהם הם אלו שצריכים לעשות סרטים ולא אחרים.
הכוחניות שבתעשייה הזו שקובעת שדווקא החזקים הם אלו שיוצרים לא מתקיימת במקרה של סקורסזה, שגם אם הוא אדם חזק הוא גם אדם משכיל. ככזה הוא יודע להעביר את מה שיש לו הלאה והוא אחד הבימאים הבולטים היחידים בשטח שטורחים גם ללמד את הדור הצעיר באוניברסיטאות עד היום.
התחושה של עשייה קולנועית שנשענת על ידע נדירה מאד היום בעולם הקולנועי. ולכן, ולא רק מהסיבה הזו, כל סרט של סקורסזה הוא סיבה לחגיגה גדולה לאוהבי קולנוע. למרות שיש פערים אדירים בקבלה הקופתית של יצירותיו, נדמה שסקורסזה לא מאד מוטרד מכך. כשהוא מחליט לייצר להיט כמו "פסגת הפחד" הוא עושה זאת במומחיות אדירה, ומצד שני אין לו שום בעיה לייצר גם סרטים מביכים וגרועים כמו "הפיתוי האחרון של ישו".
לגבי כל מה שהוא תאור של העולם התחתון נדמה שאין לסקורסזה מתחרים למעט עמיתו המוערך קופולה. "החברה הטובים" הוא ללא ספק אחד מציוני הדרך הקולנועיים המרתקים שאני מכיר בז'אנר הזה.
אבל קאזינו הוא יצירת מופת מכל כיוון שאני מסתכל עליו ולא כפי שאמר לי האיש עם העין הטובה למסך שהמיץ בו כמה דברים שאני מנסה לבאר אותם כאן ועכשיו עבורו.
לאס ואגס הייתה ונשארה אחד מהמקומות המרתקים לעשייה קולנועית, ותקופת הזוהר המיתולוגית של העיר נשענת דווקא על התקופה בה שלטה המאפייה בעיר ובבתי הקזינו שלה.
סקורסזה כמומחה וירטואלי לעולם הזה, וכמי שיש לו יכולות נדירות לברוא אותו באופן קולנועי שירתק אנשים ממקם את עלילת סרטו בעיר הזו, בתקופה הזוהרת ביותר שלה. הוא מעביר את סיפורה של העיר ושל כל הדברים הרעים והטובים שהיא מייצגת על ידי סיפורם של חבורת אנשים קשוחים [דה נירו, ג'ו פשי] ונערת זוהר מיוחדת אחת [שרון סטון].
מרצה שלי אמר פעם שכדאי מאד לשים לב לשחקנים שסקורסזה מלהק. הליהוק מסתבר תופס אצלו מקום חשוב במיוחד בעשייה הקולנועית והקבלות שהוא מייצר עבור שחקנים בהופעות בסרטיו נותן להם לגיטמציה לתקופת כוכבות גדולה וארוכה.
דה נירו, ג'ו פשי, אילנה דאלגס, ג'ולייט לואיס, שרון סטון, ג'סיקה לאנג, רוזאנה ארקט ואחרים הם חלק משורה של שחקנים שקיבלו את הליגיטמציה האומנותית שלהם על ידי הופעה בתפקידם בלתי נשכחים בסרטים של סקורסזה.
ההתאמה המושלמת של שחקניו לתפקידיו מייצר לרבים מהם- את הופעת חייהם- ירצו או לא.
קזינו הוא הופעת חייה של הכוכבת הגדולה ביותר שהנפיקה הוליווד לעולם בעשור האחרון: שרון סטון.
סצינת הערווה החשופה שלה באינסטינקט בסיסי עשתה עבורה שירות אדיר מחד והרסני מצד שני. הסצינה הזו בנתה אותה ככוכבת אבל עזרה להשכיח שמדובר בשחקנית רצינית, שלמדה משחק בצורה רצינית, ששיחקה ב 37 סרטים עד להופעתה בסרט ההוא. כוכבים חייבים את חייהם המקצועיים לסרט אחד ולעיתים לסצינה אחת- כך גם שרון סטון.
סטון קיבלה מעמד של אלילת מין בגיל מעט מאוחר, היא כמעט והתקרבה לשנתה הארבעים בעשיית הסרט ההוא, הדימוי של אלילת מין הפכפך מאד והוא מרים קריירות אבל גורם גם לקטלוג שהוא בעייתי מאד על ידי התעשייה.
סטון, שנזרקה לתהילה ידעה לנצל אותה גם מבחינה כלכלית ושיחקה בשורה של סרטים ששירתו אותה נכון מבחינה כלכלית ["המומחה" , "סליבר"] אבל גרמו לה נזק בלתי הפיך כמעט מכיוון שלא סייעו לה להיתפס כשחקנית רצינית, וארבעים הוא כידוע אור אדום לכל שחקנית, שהיא סמל מין ואשר מבקשת להישאר ככזו.
לא קשה לכן להבין מדוע התרגשה כל כך כאשר לוהקה לתפקיד בקזינו של סקורזה ומיהרה להתוודות בראיונות לסרט כי חלמה עוד בהיותה תלמידת משחק לשחק אל מול דה נירו בסרט של סקורסזה.
סקורזה הציע לסטון את אחד מהתפקידים הנשיים העסיסיים ביותר של העשור האחרון כשהוא מופקד בידיו של אחד מהבימאים המוכשרים ביותר בעולם. סטון מצידה עשתה מה שהייתה צריכה לעשות- היא נראתה נהדר כהרגלה והקפידה מאד על הופעתה באופן שגרם לעולם בפעם הראשונה להכיר בה גם כשחקנית.
את אותה השנה סיימה עם מועמדות לאוסקר עבור תפקידה זה, [מדוע לא זכתה- אין לי ממש הסבר] ועם הערכה ליכולות שלה באופן שהזניק אותה אל מה שאמור להיות החלק השחקני יותר בחייה. ועל היא חייבת בעצם תודה לתפקידה בקזינו.
סטון מגלמת נערת זוהר שחייה נסובים סביב שולחנות הקזינו וכוחה מביע מהופעתה החיצונית יוצאת הדופן. כשהיא מאבדת את הופעתה היא מאבדת את כוח הפיתוי שלה, את השפעתה את מעמדה ואת חייה הזוהרים.
דמותה של ג'ינג'ר עיוורת ואטומה ולא מצליחה להבין שלא תוכל לבסס את חייה לנצח על הופעתה- היא אובססיבית לכסף ולהשפעה כמו רבים מאתנו ועושה את כל הטעויות האפשריות בדרך לאבדון. אין אפשרות שלא לאהוד דמות שכזו, לחוש אמפטיה גדולה כלפי ולחוס עליה.
היא הופכת ממושא קנאה למושא לבוז ולחמלה וזו קשת מרשימה של רגשות עבור שחקנית.
סקורסזה מאוהב בסטון בסרט הזה ונותן לה זמן מסך נרחב ומשקל עלילתי גדול במיוחד.
עד לרגע זה אין לי שאלה מדוע היו לסרט היקר הזה תוצאות פושרות למדי בקופה. אולי אורכו, אולי מורכבותו. אבל ללא ספק הוא לא קיבל את היחס המגיע לו עם שחרורו. הוא עורר הדים, ספג ביקורות פושרות ולא ממש מילא אולמות. למרות שלא מדובר בכישלון, כנראה שמשהו בסרטו של סקורסזה לא היה נגיש לגמרי לקהלים הגדולים שהוא יודע לדבר אליהם בדרך כלל.
סטון, יצאה עם חצי תאוותה בידה. תפקיד של אוסקר אך ללא כמויות גדולות מספיק של צופים שיתרשמו ממנו.
עוד לא אמרתי את כל מה שעדין צריך לומר על הסרט הארוך הזה. שלטעמי היה אפילו קצר מדי. העיצוב, התלבושות, השחזור הקפדני של לאס ואגס, בכל מה שהוא טוב בקולנוע נמצא בסרט הזה. אבל נדמה שבסרט של סקורסזה זה פשוט מובן מאליו.
יצירת מופת. על כל המשתמע מכך. לראות כמה שיותר פעמים.











ציטוט ההודעה
