האינטרנט של המאה ה-19

**Eyalnet** · 28-05-2010, 01:54

צילום : GettyImages
עודכן 17:46 26/05/2010
עידו גנדל - נענע10

מהפכת המידע של 1844: על הצ'טים של תחילת המאה העשרים, הרומנים הווירטואליים הראשונים ועל הדמיון המטריד בין הטלגרף והאינטרנט

השבוע, ב-24 במאי, אנו מציינים מאה ששים ושש שנים לשליחה הרשמית הראשונה של מסר טלגרפי בקוד מורס - הציטוט "What hath God wrought", שנשלח מוושינגטון לבולטימור. סיפורם של סמואל מורס ושל הטלגרף מרתק בפני עצמו, אך מעניינת לא פחות היא ההשוואה בין מהפכת הטלגרף למהפכה אחרת שהתרחשה כמאה וחמישים שנים מאוחר יותר - האינטרנט. כמו הרשת הכלל-עולמית, גם הטלגרף נועד להעביר מידע בין אנשים מכל העולם במהירות הבזק, וגם הוא שינה את העולם (לטוב ולרע) לבלי הכר.

שידורים אופטיים

בני האדם ידעו להעביר מסרים למרחק הרבה לפני המצאת הטלגרף. היוונים בעת העתיקה, למשל, השתמשו בחבית מלאה מים שבתוכה מצוף ועליו מוט אנכי. סימונים בגבהים שונים על גבי המוט ציינו מסרים שונים - "הפסדנו בקרב", "ניצחנו בקרב" וכן הלאה. שני מפעילים רחוקים זה מזה, מצוידים בחביות זהות, תיאמו בעזרת אור לפידים את הפתיחה והסגירה החוזרת של פתח ניקוז בתחתית החבית, והמקבל פענח את המסר לפי העומק אליו שקע המוט. גם לפני כן נעשה שימוש במדורות ובעשן לאיתות בסיסי, ובתחילת המאה ה-19 פותחו סוגים שונים של מגדלי איתות מתוחכמים פחות או יותר. לכל השיטות ה"אופטיות" הללו היו חסרונות משותפים: טווח השידור הקצר, תלות בתנאי מזג האוויר (ואפילו בחילופי היום והלילה), מהירות העברת מידע נמוכה מאד וסכנה מוחשית ביותר של ציתות. פרט לשימושים בסיסיים ונדירים ביותר, העברת מסרים עדיין הסתמכה על שליחים אנושיים (או, לעתים, יונים) ובוצעה במהירות שבה אותם שליחים היו מסוגלים לנוע.

שמו הולך לפניו

טלגרף. גם אז התלוננו על מהירות העלאה נמוכה
צילום : GettyImages

הטלגרף, מרגע שהפך נפוץ מספיק, שינה את מצב העניינים הזה בצורה שנראית לאנשי המאה העשרים-ואחת כל כך טריוויאלית, שקשה לתפוס אותה. כל עוד מידע נע במהירות שבה נע האדם עצמו, פושע יכול היה לבצע פשע בעיר אחת, לעלות לרכבת ופשוט להיעלם: לשוטרים שבתחנה הבאה לא היתה שום דרך לדעת מיהו, והוא היה חופשי לעשות כרצונו לפחות עד הרכבת הבאה. עם הטלגרף, לעומת זאת, המידע הגיע הרבה לפניו אל עיר היעד והמשטרה היתה מוכנה לתפוס אותו שם. לקח דומה למדו על בשרם זוגות אוהבים מרדניים שניסו לברוח מהוריהם ברכבת ולהתחתן במקום אחר לפני שאפשר יהיה לעצור אותם. מרגלים הצליחו לראשונה להעביר מידע על תנועה של כוחות צבא כשאלה רק יצאו לדרך.

פעילות מודיעינית שכזו, אגב, שמה קץ במהרה לחלום הנאיבי של שלום עולמי. ההנחה האופטימית היתה שכאשר בני האדם מכל העולם יוכלו לדבר זה עם זה ישירות, ממילא יהיו פחות אי-הבנות ופחות איבה. בפועל, כידוע, לא כך היה, וקשה לחשוב על כך כיום בלי להיזכר בימים הראשונים של הרשת הכלל-עולמית, כאשר צ'אטים ופורומים הפגישו בין אזרחי מדינות עוינות והביאו לתחושה אופורית שאוטוטו יבוא השלום.

קהילה וירטואלית

הבדל משמעותי במיוחד בין הטלגרף לאינטרנט היה שפרט ליחידי סגולה, איש לא החזיק בביתו עמדת טלגרף פרטית. העברה של מסר היתה כרוכה בהגעה למשרד חברת הטלגרף (או לפחות שליחה של נער-שליח לשם), מילוי טופס ותשלום ניכר. הטלגרף היה אמצעי תקשורת חשוב ויעיל לאירועים מיוחדים, אך לא לבידור ולצרכים אישיים יומיומיים כמו האינטרנט - לפחות לא עבור האדם הממוצע.

אצל מפעילי הטלגרף, לעומת זאת, התמונה היתה שונה לגמרי. מכיוון שברוב המשרדים תעבורת המידע לא היתה רציפה, נותר להם זמן רב לקשקש ביניהם, להעביר הלוך ושוב בדיחות וסיפורי זימה, וגם ליצור קשרים חברתיים וקהילות וירטואליות. אופי העבודה איפשר גם לנשים להיות מפעילות טלגרף, וכך נוצרו רומנים וירטואליים (שהסתיימו לעתים ברגע שהשניים נפגשו פנים אל פנים) ואפילו חתונות אונליין. המפעילים המנוסים פיתחו ראשי תיבות וסימונים מוסכמים כדי לקצר מסרים נפוצים - בדומה מאד ל-LOL ול-OMG של ימינו - והתייחסו למפעילים הכפריים הפחות-מנוסים בלעג וזלזול שהיו מתמצים, היום, בכינוי noob הנפוץ בקהילות הגיימרים במשחקי הרשת ההמוניים. וכמו בפייסבוק של ימינו, כל הפעילות החברתית הזו היתה כמובן למורת רוחם של הבוסים שניסו למנוע אותה.

צווארי בקבוק

הטלגרף היה כה מהיר ויעיל, שהוא גרם לחיסול של שירותי מידע אחרים, כגון "פוני אקספרס" - שירות הדואר שקישר בין מזרח ארה"ב למערבה. עם זאת, הוא לא היה חף מבעיות. ככל שהפך לפופולרי יותר, כך העומס על המשרדים ועל הקווים גבר. הדבר היה נכון בעיקר במקומות שבהם הועבר מידע שוטף, כמו בורסות. כדי לצמצם למינימום את העומס על הקו החלו להעביר מידע לטווחים קצרים על גבי פתקים פיזיים בתוך גלילים דרך צינורות ("שפופרות פניאומטיות"). השיטה היתה כל כך יעילה, שרשתות הצינורות עצמן התפשטו לכל עבר, עד כדי כך שבפריז של 1872 אפשר היה לשלוח מכתב פיזי דרך השפופרות והוא הגיע ליעדו באותה מהירות כמו טלגרמה.

צוואר בקבוק נוסף היה הקווים הבין-יבשתיים שנמתחו, בדומה לעורקי התקשורת של היום, על קרקעית האוקיינוס. הקו הטרנס-אטלנטי הראשון סבל במיוחד: בשל ניהול כושל מצד אדוארד וויטהאוס חסר ההכשרה המקצועית היה צורך בארבעה נסיונות להניח את הכבל התת-ימי, והאיכות שלו ושל ציוד השידור היתה כה ירודה עד שהעברה של מסר יחיד הצריכה שעות, והכבל כולו קרס סופית בתוך חודש (לא שזה הפריע לטיפאני'ס למכור בינתיים חתיכות קטנות מעודפי הכבל כמזכרות). רק כאשר נכנס לתמונה המדען ויליאם תומסון - לימים לורד קאלווין - נמתח שוב כבל עמיד ומוצלח יותר. אף על פי כן, ההודעות נערמו במשרדים משני צדי האוקיינוס ו"רוחב הפס" פשוט לא הספיק.

סופו של הטלגרף

הלחץ להגדיל את רוחב הפס נשא בסופו של דבר פרי: בשנת 1872 נבנה ה"דופלקס" הראשון - מכשיר שאיפשר שליחה של מסרים הלוך ושוב בו זמנית על אותו הקו והכפיל, למעשה, את נפח התעבורה. כשלוש שנים מאוחר יותר פיתח אדיסון - שהחל את דרכו, אגב, כנער-שליח של משרד טלגרף - את ה"קוודרופלקס" שבעזרתו ניתן היה לשדר שני מסרים בו-זמנית לכל כיוון. חברות הטלגרף קיבלו תאבון והממציאים התחרו ביניהם על השגת הגביע הקדוש - "הטלגרף ההרמוני" להעברה של מסרים מרובים עוד יותר.

אחד מהממציאים הללו היה אלכסנדר גרהם בל, שהבין בשלב מסוים שהמכונה שלו מסוגלת להעביר מספיק מידע ותדרים כדי לשחזר את הקול האנושי עצמו: כך נולד הטלפון. את המכשיר החדש הזה אפשר היה להתקין בכל בית ולהשתמש בו בלי לדעת את קוד מורס בעל-פה ובלי התיווך של שליחים ומשרדים. במובן מסוים, החמדנות של חברות הטלגרף היא שחיסלה את עסקיהן, ואין ספק שגם היום יש מי שיכול ללמוד מכך לקח.