תפילות השבת ומנהגיה
הרב אליעזר מלמד
1 - תפילת שבת
תפילת עמידה של שבת כוללת בתוכה שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כנוסח הברכות של תפילות חול, ואילו במקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה מיוחדת על קדושת השבת.
ואמנם מצד העניין, היה מקום לומר בשבת את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד שבת, אלא שלא רצו חכמים להטריח את הציבור להאריך בתפילה, לכן קצרו את תפילת העמידה ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות תקנו לומר ברכה אחת בלבד. אלא שאם אדם טעה והתחיל לומר ברכות של חול, ונזכר באמצע אמירת אחת הברכות שהיום שבת, מסיים את אותה הברכה ורק אח"כ יחזור לנוסח השבת. והטעם, שהואיל ומעיקר הדין היה ראוי לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחיל לומר את הברכה ראוי שיסיים אמירתה (שו"ע רסח, ב).
ותקנו חכמים נוסח ברכה מיוחד לכל תפילה, "אתה קדשת" לתפילת ערבית, "ישמח משה" לתפילת שחרית, "אתה אחד" לתפילת מנחה. ומי שטעה והחליף הברכות הללו זו בזו, כגון שאמר בערבית הנוסח של מנחה, כיוון שכולן עוסקות בקדושת השבת יצא. אבל אם טעה והתפלל תפילה של חול, כיוון שלא הזכיר את השבת לא יצא, וצריך לחזור ולהתפלל. ואם נזכר לפני שסיים את התפילה, יחזור לברכת השבת וימשיך עד סוף התפילה (שו"ע רסח, ה-ו).
2 - מגן אבות - מעין שבע
תקנו חכמים שהחזן יאמר אחרי תפילת ערבית של שבת ברכה מעין שבע, והיא כעין חזרת הש"ץ שיש בה תמצית של כל שבע הברכות שאומרים בתפילת שבת. וטעם התקנה, שבעבר בתי הכנסת היו בשדה, ובלילה היתה סכנה לאדם יחיד לחזור מהם לביתו, וחששו שמא יהיה מי שיאחר ויסיים תפילתו אחר שאר הציבור ויחזור לביתו לבדו, לכן תקנו שהחזן יאמר ברכה מעין שבע ועל ידי כך תתארך שהיית הקהל בבית הכנסת, ובנתיים יספיקו המאחרים לסיים תפילתם ויחזרו לביתם עם כל הקהל.
ואע"פ שכבר יותר מאלף שנה שרגילים לבנות את בתי הכנסת בתוך העיר, התקנה נשארה במקומה ובכל בית כנסת אומר החזן אחר תפילה שבלחש ברכה מעין שבע. אבל אם התאסף מניין להתפלל בבית פרטי, אין אומרים אותה, כיוון שהתקנה היתה בבית כנסת בלבד. וכן אם קבעו מניין בבית חתן או להבדיל בבית אבל, כיוון שאין זה בית כנסת, אין החזן אומר ברכה אחת מעין שבע. (שו"ע רסח, י).
ויש אומרים על פי הקבלה שאע"פ שחכמי התלמוד אמרו את הטעם הנזכר, מכל מקום כוונו בתקנתם לדבר עמוק יותר על דרך הסוד, ולכן אין התקנה תלויה דווקא בבית הכנסת, אלא בכל מקום שיש בו מניין צריך החזן לומר ברכה מעין שבע (בא"ח, כה"ח רסח, נ). והנוהגים על פי הקבלה נוהגים כן, אבל שאר הפוסקים כתבו כדעה הראשונה, שאין לומר ברכה מעין שבע במקום שאין בו מניין קבוע. ורק בירושלים עיר הקודש, נהגו להחשיב את כולה כבית כנסת, ובכל מקום שמתאסף בו מניין אומרים ברכה מעין שבע.
ברכה זו שייכת לחזן, ולכן במקום שהקהל שר את הקטע הפותח ב"מגן אבות", צריך אח"כ החזן לחזור ולאומרו לבדו (מ"ב רסח, כב).
נחלקו האחרונים אם צריך החזן לכרוע בתחילת הברכה, שיש אומרים שכיוון שברכה זו במקום חזרת הש"ץ, הרי היא כתפילה וצריך החזן לכרוע בפתיחתה כמו שהוא כורע בתחילת שמונה עשרה, ויש אומרים שאינה נחשבת כחזרת הש"ץ ואין לכרוע בפתיחתה.
3 - ויכולו
בתפילת עמידה של ליל שבת אומרים "ויכולו", היינו את שלושת הפסוקים שבסיום הבריאה העוסקים בשבת (בראשית ב, א-ג): "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבֹת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות".
ואמרו חכמים (שבת קיט, ב), שכל האומר "ויכולו" בתפילת ערב שבת כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. בכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שאנו נוכל להיות שותפים בתיקונו, והשותפות שלנו מתחילה בזה שאנו מאמינים בבורא ומתוך כך אנו פועלים לתיקון העולם וגילוי כבודו.
עוד אמרו חכמים, שכל האומר "ויכולו" בתפילת ערב שבת, שני המלאכים המלווים את האדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. עניינה של השבת קשור לתשובה, והדבר מתבטא באותיות הזהות המרכיבות את המילים שבת ותשובה. ואכן בשבת אנו נזכרים באמונה בבורא עולם ומתוך כך אנו שבים אל כל השאיפות הטובות שבנשמתנו. והאומר ויכולו בערב שבת, מבטא את עומק משמעותה של השבת, ומתוך כך יכול לזכות לתשובה אמיתית ועוונותיו מתכפרים.
כל הציבור אומר "ויכולו" פעם שניה לאחר תפילת עמידה. והטעם, שאם חל יום טוב בשבת, התפילה היא בנוסח יום טוב ורק מזכירים בה בכמה מילים את קדושת השבת בלא לומר "ויכולו". וכדי שלא להפסיד באותן השבתות את אמירת "ויכולו", תקנו לומר בכל שבתות השנה אחר התפילה "ויכולו".
ויש אומרים שכדי להעיד על בריאת העולם, חוזרים ואומרים "ויכולו" בקול רם בציבור. ומי שהאריך בתפילתו וסיים אחר שהציבור אמרו "ויכולו", לדעת הט"ז אינו יכול לומר "ויכולו" ביחידות, כי אמירה זו נועדה לעדות ואין עדות ביחיד. ולכן נוהגים המאחרים להדר לומר "ויכולו" עם עוד אדם. ומכל מקום למעשה אפשר לומר "ויכולו" שאחר התפילה גם ביחיד, ויתכוון לאומרו כקורא בתורה (מ"ב רסח, יט).
ויש מי שכתב, שטוב להזדרז לסיים תפילת עמידה כדי לומר יחד עם הקהל "ויכולו", כי לכתחילה המצווה לאומרו במניין, שקידוש ה' הוא בפני עשרה (פמ"ג, באו"ה. ועיין בחזו"א לח, י, שחולק על עצם ההידור שבעדות).
בנוסף לכך אומרים פעם שלישית "ויכולו" בקידוש, וכן מצינו פעמים רבות שדבר חשוב אומרים שלוש פעמים.
4 - הוספות בתפילות השבת
לפני יותר מארבע מאות שנה החלו המקובלים בצפת לומר לפני כניסת השבת מזמורים ומתוך אמירתם היו מקבלים את השבת. מנהג האר"י היה לקבל את השבת בשדה, והיו פונים לצד מערב ששם החמה שוקעת ועליו אמרו חז"ל (ב"ב כה, א) שבו עיקר גילוי השכינה, והיו אומרים "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים", ושלוש פעמים "בואי כלה" ו"מזמור שיר ליום השבת". ומנהג רבי משה קורדברו היה לומר תחילה ששה מזמורים כנגד ששת ימי החול, והתחילו במזמור "לכו נרננה", ואח"כ היו אומרים "מזמור שיר ליום השבת" כנגד יום השבת. באותה תקופה חי רבי שלמה אלקבץ והוא חיבר את הפיוט "לכה דודי" שבו אומרים "בואי כלה", והתקבל המנהג לאומרו בקבלת שבת לפני "מזמור שיר ליום השבת". וכן נוהגים כיום ברוב הקהילות.
נוהגים להפנות הפנים לצד מערב בעת קבלת שבת, למנהג ספרדים פונים לצד מערב בעת אמירת "מזמור לדוד" ופיוט "לכה דודי". ולמנהג אשכנזים פונים למערב רק בעת אמירת הבית האחרון שבפיוט "לכה דודי" שבו אומרים "בואי כלה".
מנהג קדום יותר מתקופת הראשונים לומר לפני תפילת ערבית פרק "במה מדליקין", שהוא הפרק שני ממסכת שבת העוסק בדיני הדלקת הנר. ובמשנה ז' שבו אמרו הדרכה חשובה השייכת לזמן שלפני כניסת השבת: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר" (שו"ע או"ח ע"ר).
מתקופת הראשונים נהגו להוסיף מזמורים בפסוקי דזמרה שלפני תפילת שחרית, ובחרו מזמורים שמדברים על מעשה בראשית או מתן תורה, שהשבת זכר למעשה בראשית והתורה נתנה בשבת. ולפני ברכת ישתבח שבסוף פסוקי דזמרה מוסיפים לומר תפילת "נשמת כל חי" שיש בה הזכרת יציאת מצרים, שהשבת זכר ליציאת מצרים (טור או"ח רפא, לבוש).
5 - קריאה התורה בשבת
תקנה קדומה מימי משה רבינו, שיקראו ישראל ביום שבת ושני וחמישי מספר התורה המקודש הכתוב בדיו על הקלף (ב"ק פב, א). ומפני קדושתה ומעלתה של השבת תקנו חכמים שיעלו בה לתורה שבעה עולים (מגילה כא, א). כמובן יש בזה רמז כנגד שבעת ימי השבוע. ופרשו הגאונים, שאם ארע לאדם אונס ולא יכל לבוא בימות החול לבית הכנסת והפסיד שמיעת "ברכו", יוכל בקריאת התורה להשלים חסרונו בשמיעת שבע פעמים "ברכו" משבעת העולים (שבלי הלקט עז).
עיקר התקנה כדי שיקראו בדרך זו את כל התורה. בזמן התלמוד נהגו בארץ ישראל להשלים את קריאת התורה בשלוש שנים, ובבבל נהגו להשלים את קריאת התורה בשנה אחת, וכן נוהגים כיום. ואם שבת אחת לא קראו את הפרשה, בשבת שאחריה יקראו שתי פרשות, כדי להשלים את הפרשה החסרה (שו"ע קלה, ב).
אם רצו להוסיף ולקרוא עוד עולים יכולים להוסיף, ובלבד שכל אחד מהעולים יקרא לפחות שלושה פסוקים. ויש אומרים שכיום אין ראוי להוסיף על העולים, מפני שבעבר היה העולה הראשון מברך ברכה אחת לפני הקריאה, והעולה האחרון מברך ברכה אחת לאחר הקריאה, וכל העולים באמצע לא היו מברכים. לאחר מכן, מתוך חשש שמא היוצאים והנכנסים באמצע לא ידעו שברכו בתחילה ובסוף, תקנו שכל אחד מהעולים יברך לפני קריאתו ולאחריה, וכיוון שכל עולה מוסיף ומברך, יש אומרים שאין כדאי להוסיף עולים ועל ידי כך להרבות בברכות מעבר לתקנת חכמים. ועוד יש לחוש שלא להטריח את הציבור ולהאריך את התפילה שלא לצורך. לכן לכתחילה ראוי לנהוג שלא להוסיף על שבעת העולים. אבל כשיש צורך להוסיף, כגון שיש שמחת חתן, ובאו קרובים ואם לא יקראו להם לתורה יעלבו, מותר להוסיף על שבעת העולים (שו"ע רפב, א-ב; מ"ב ד-ה).
מצד הדין אפשר לקרוא לקטן למניין שבעה, ובתנאי שרוב שבעת העולים יהיו גדולים. ומנהג אשכנז שלא לקרוא לקטן לתורה. ומנהג ספרדים על פי האר"י לקרוא לקטן לשביעי או מפטיר, ולא לשאר העליות (עיין מ"ב רפב, יב; כה"ח כב).
סליחה, שכחתי לתייג
ציטוט ההודעה
