ריקוד עם זר
ריקוד עם זר
סיפורו של לי שונסין, רקדן סיני שעזב את ארצו והיה לכוכב בינלאומי, עומד במרכז "הרקדן האחרון של מאו", סרטו החדש של ברוס ברספורד. הבמאי האוסטרלי מסביר בראיון מדוע הוא מרבה לעסוק במפגשי תרבויות ולמה בחר ליצור סרט אופטימי
_____________________________________
"למרות המצב שהעולם נתון בו, ואולי דווקא בגלל המצב שהעולם נתון בו, רציתי ליצור סרט שיישא מסר אופטימי בכל מה שנוגע לאפשרויות של תרבויות שונות לחיות זו בצד זו". כך מסביר במאי הקולנוע האוסטרלי ברוס ברספורד מדוע בחר ליצור את סרטו החדש, "הרקדן האחרון של מאו", שעולה היום לאקרנים בישראל. עם סרטיו הקודמים של ברספורד נמנים "המסיבה של דון", "משפטו של הסגן מוראנט" ו"הנהג של מיס דייזי".
סרטו החדש מתבסס על האוטוביוגרפיה של הרקדן הסיני לי שונסין, שבהיותו בן 11 נבחר על ידי משלחת מטעם אשתו של יושב הראש מאו, שניהלה את האקדמיה למחול בבייג'ין, להצטרף לתלמידי המוסד היוקרתי, שבאו לאקדמיה מכל רחבי המדינה. כמה שנים לאחר מכן, בשלהי שלטונו של מאו, הוא נבחר פעם נוספת, הפעם לנסוע ליוסטון שבטקסס במסגרת תוכנית לחילוף תלמידים בין סין לארצות הברית. ביוסטון היה אמור להשתלם בלהקת הבלט המקומית.
הגעתו של לי לארצות הברית היא נקודת הזמן שבה בחר ברספורד להתחיל את סרטו. ממנה הוא חוזר אחורה כדי לתאר כיצד נודע ללי כי הוא נשלח לארצות הברית, שעליה אינו יודע דבר חוץ מהעובדה שהשיטה הקפיטליסטית השולטת בה עלולה להשחית את הערכים הלאומיים והאידיאולוגיים שעליהם גדל; וממנה הסרט מתקדם כדי לתאר כיצד התאהב לי בהדרגה באמריקה, החליט להישאר בה, למרות התנגדותה הנמרצת של ממשלת סין, והיה לכוכב שרקד עם להקות בלט חשובות ברחבי העולם. כיום, מספר ברספורד בראיון טלפוני, לי מתגורר באוסטרליה - שם ראתה אור האוטוביוגרפיה שלו לפני כשש שנים - ועוסק, מבין כל הדברים בעולם, דווקא בנדל"ן.
_____________________________________
_______________________________________
הספר היה לרב מכר באוסטרליה. התסריטאי והבמאי יאן סארדי, שב-1996 היה מועמד לאוסקר על כתיבת התסריט של "ניצוצות", קנה את הזכויות עליו ופנה לברספורד. ברבים מסרטיו תיאר ברספורד את קורותיהם של זרים שמגיעים למקום שאינו מוכר להם, ובסרטים נוספים עסק במפגש בין תרבויות שונות, שלא תמיד מסתיים בהרמוניה כפי שקורה בסרטו החדש.
____________________________
מאשפתות אל הצמרת
מה משך אותך לסיפור של לי שונסין?
"העובדה שזהו סיפור קלאסי של עלייה מאשפתות לעמדה של כוכבות. התכוננתי לעשיית הסרט במשך זמן רב. שוחחתי ארוכות עם לי, ביקרתי באזור הכפרי שבו גדל ופגשתי את משפחתו, שממנה נותק במשך שנים רבות בעקבות החלטתו להישאר במערב. קשה לחשוב על עוד כוכב שטיפוסו לצמרת החל בנקודה כה נחותה מבחינה כלכלית.
"לא ניסיתי לתאר את החיים בסין תחת שלטונו של מאו כזוועתיים. גם לי, בשיחותי עמו, לא תיאר את שנות ילדותו והתבגרותו בסין כנוראות. להיפך. הוא זוכר בעיקר את החום והקירבה המשפחתית שאיפיינו את 11 שנותיו הראשונות, לפני שנשלח לאקדמיה למחול בבייג'ין, וגם את לימודיו באקדמיה הוא זוכר בעיקר באהדה. החלטתי להיות נאמן לזיכרון שלו. אבל אין ספק שלי בא ממקום של עוני ודיכוי, וזה אחד הגורמים שהפכו את סיפור המאבק וההצלחה שלו למסקרן בעיני".
מה היתה הבעיה העיקרית בעיבוד האוטוביוגרפיה של לי לסרט?
"מציאת שחקן שיגלם את לי. הייתי חייב למצוא גבר סיני צעיר שייראה טוב, שיידע לרקוד, שיידע לשחק ויידע אנגלית, והיו רגעים שהייתי בטוח שלא אמצא מישהו שיש לו כל הכישורים האלה. בסוף הבנתי שמכיוון שקטעי המחול בסרט כה חשובים, עלי לחפש לא שחקן שיודע לרקוד, אלא רקדן שיודע לשחק, לפחות מעט. לבסוף, אחרי חיפושים ממושכים, מצאנו בלהקת המחול של בירמינגהם באנגליה את צ'י קאו, אחד מכוכבי הלהקה. כשראיתי אותו רוקד הבנתי מיד שהוא האיש הנכון לגלם את לי, ועכשיו השאלה היתה אם הוא יודע גם לשחק. למחרת הערב שבו ראיתי אותו בהופעה עשיתי לו אודישן, וכבר אחרי שהוא אמר כמה מהמשפטים הכלולים בתסריט עצרתי אותו ואמרתי לו שהתפקיד שלו".
דרכו של לי לכוכבות ולחופש לא היתה קלה. הסרט מתאר כיצד, בעקבות החלטתו שלא לחזור לסין, הוא מוחזק במעצר בשגרירות סין ומשוחרר רק אחרי שסיפורו מאיים להיהפך לתקרית דיפלומטית קשה בין ארצות הברית לסין.
גם חייו הרומנטיים אינם מתנהלים על מי מנוחות. אשתו הראשונה היא רקדנית אמריקאית, שאין לה הכישרון שיש לבעלה והיא מרגישה שנישואיה ללי עוצרים אותה מלהתקדם בקריירה שלה. הנישואים הקצרים נכשלים, אך לי מוצא אושר לצד רקדנית אמריקאית נוספת, שהוא נשוי לה עד היום.
העול הקשה ביותר הרובץ עליו בעת שהותו במערב הוא הניתוק מהוריו, שאין לו מושג אילו ייסורים הם נאלצים לעבור בשל עריקתו. כל מי שצופה בסרט יכול לנחש כיצד הוא יסתיים, ואמנם, "הרקדן האחרון של מאו" נחתם בכמה סצינות מלודרמטיות להפליא, שברספורד מבטיח בשיחה עמו שהן אמיתיות לחלוטין. זה בדיוק מה שקרה במציאות, הוא אומר.
לא חששת מההיבטים המלודרמטיים והסנטימנטליים של הסיפור?
"לא. רציתי ליצור סרט אופטימי, שמביע טוב לב. גם הרעים בסרט אינם רעים לגמרי, ואף שהסיפור וכל פרטיו אמיתיים, רציתי להעניק לו נפח מסוים של אגדה מודרנית, אולי מפני שהגיבור הראשי של הסרט הוא רקדן, ולמחול יש ממד קסום בעיני".
קטעי המחול בסרט יפים מאוד. צ'י קאו הוא רקדן מצוין, קליל ואלגנטי והכוריאוגרפיה מרשימה. קטעי הבלט הנראים על המסך (מ"אגם הברבורים" ועד "פולחן האביב") מתועדים רוב הזמן באופן ישיר, שמבליט את איכותם, אך ברספורד בחר בכל זאת להשתמש לכמה שניות בכל פעם בסלואו מושן. "החלטתי על כך בחדר העריכה", הוא אומר. "כמה מהתנועות של צ'י קאו היו כה יפות, שרציתי לעצור אותן כדי שהצופים יוכלו ליהנות מיופיין. נעזרנו בכוריאוגרפים נפלאים, והם בעצם שקבעו כיצד נצלם כל קטע בלט בסרט. ביימתי גם אופרות רבות, וכל הנושא של ראווה בימתית קרוב ללבי. בקטעי המחול בסרט רציתי לפיכך לספק לצופים את ההנאה הגדולה ביותר האפשרית, וזה מצטרף לרצוני ליצור סרט מעניין, שיחמם את לב הצופים ואף יספק להם מידה של התפעמות".
באוסטרליה כמו בישראל
ברוס ברספורד נולד בסידני שבאוסטרליה ב-1940. בתחילת שנות ה-60 עבר לאנגליה, אך התקשה להשתלב בתעשיית הקולנוע שם בגלל חוקי האיגודים המקצועיים הנוקשים. במקום זאת נסע לניגריה ועבד בה שנתיים כעורך סרטים. התקופה הזאת, הוא אומר, היא מקור ההתעניינות שלו במפגש בין תרבויות. ההתעניינות הזאת באה לביטוי לא רק ב"הרקדן האחרון של מאו" אלא גם בסרטים קודמים שלו, ובהם "מר ג'ונסון" מ-1990, שהתרחש באפריקה תחת השלטון הבריטי במאה שעברה; "גלימה שחורה" מ-1991 שתיאר את קורותיו של נזיר ישועי בקנדה של המאה ה-17, המנסה להמיר את דתם של תושבי המקום האינדיאנים; ו"איש טוב באפריקה" מ-1994.
"הייתי בן 24 כשהגעתי לניגריה", מספר ברספורד, "וחוויתי הלם תרבותי מאין כמותו; פתאום להיות האדם הלבן היחיד בסביבה שחורה. מזה התפתח הרצון שלי להבין כיצד תרבויות שונות מעצבות הלך מחשבה אחר וסולם ערכים שונה. אחר כך העתקתי את העניין הזה גם למולדתי והתחלתי להתעניין בתרבותם של האבוריג'ינים, שקודם לכן היתה זרה לי לחלוטין".
מניגריה חזר לאוסטרליה. ב-1972 ביים את סרטו הראשון, "הרפתקאותיו של בארי מקנזי", ומאמצע שנות ה-70 היה חלק מהגל הקולנועי האוסטרלי החדש, שרבים מסרטיו זכו להערכה ולהצלחה בינלאומית ניכרת. הסרטים שזיכו את ברספורד בהכרה בינלאומית היו "המסיבה של דון" מ-1976, דרמה פוליטית חריפה בעלת יסודות קומיים, שמתרחשת בליל בחירות שבו חבורה של ידידים מאמינה שהלייבור יעלה לשלטון באוסטרליה; "The Getting of Wisdom" מ-1978, שהתרחש באוסטרליה בסוף המאה ה-19 והציג את סיפורה של אשה המתקבלת לקולג' יוקרתי לנשים ומתקשה לשרוד בו; ובעיקר, "משפטו של הסגן מוראנט" מ-1980, אחד הסרטים האוסטרליים הטובים והמצליחים של התקופה, שתיאר את משפטם הצבאי של שלושה קצינים אוסטרלים, שהואשמו ברצח של שבעה שבויי מלחמה בזמן מלחמת הבורים השנייה בדרום אפריקה (ברספורד היה מועמד לאוסקר על הסרט בקטגוריית התסריט המעובד).
"הכל היה עניין של כסף", אומר ברספורד על מה שכונה הגל החדש האוסטרלי וכלל, בנוסף לו, גם במאים כגון פיטר ויר ("גליפולי") וג'יליאן ארמסטרונג ("הקריירה המבריקה שלי"). "לראשונה באמצע שנות ה-70 הסכימה ממשלת אוסטרליה להקציב כסף גם לקולנוע ולא רק לאמנויות האחרות. פתאום אנשים יכלו לעשות סרטים, וכשיש אפשרות לעשות סרטים, ונוצרת כמות, מתהווה גם איכות. כך קרה באוסטרליה וגם בהרבה מדינות אחרות, כולל ישראל, שרבים מהסרטים שהופקו בה הוקרנו בערוץ טלוויזיה אוסטרלי שמשדר רק סרטים שאינם דוברים אנגלית. ראיתי שם את ‘ביקור התזמורת' והסרט הרשים אותי מאוד. כן, אולי מפני שגם הוא עוסק בהגעתם של זרים למקום לא מוכר להם ובמפגש בין תרבויות".
מאז ש"משפטו של הסגן מוראנט" זיכה אותו בהכרה בינלאומית, ידעה הקריירה של ברספורד עליות ומורדות. הוא ביים סרטים טובים ומצליחים וגם סרטים זניחים ואפילו תמוהים כגון "המלך דוד" ב-1985, שבו גילם ריצ'רד גיר את הדמות התנ"כית (ומעולם לא נראה כה אומלל).
ברספורד עובד בארצות הברית ובאוסטרליה. רשימת סרטיו כוללת את "רגעים קטנים של חסד" מ-1983, שזיכה את כוכבו רוברט דובאל באוסקר ואת ברספורד במועמדות לפרס הבמאי הטוב ביותר; "פשעים שבלב" מ-1986; וכמובן, סרטו הנודע ביותר, "הנהג של מיס דייזי" מ-1989 - הסרט הראשון והיחיד עד כה בתולדות תחרות האוסקר שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר מבלי שהבמאי שלו היה מועמד בקטגוריית הבמאי.
האם הופתעת מכך שהסרט זכה באוסקר ואתה אפילו לא היית מועמד?
"הופתעתי מכך שלא הייתי מועמד, מכיוון ש'הנהג של מיס דייזי' הוא מסוג הסרטים שאין בהם אקשן רב, ואין בהם נופים מרהיבים ולא אפקטים מיוחדים, ואם הם זוכים להצלחה הרי זה בעיקר בזכות הבימוי, שמצליח להתגבר על העובדה שזהו בעצם סרט שמבחינה דרמטית מעט מאוד קורה בו.
"היה קשה מאוד לגייס כסף לסרט שעוסק באשה יהודייה קשישה ובגבר שחור קשיש. מרבית החברות דחו אותנו בטענה שאין סיכוי שהוא יצליח. בנוסף לכך, התעקשתי שבשני התפקידים הראשיים יופיעו שני שחקנים נפלאים אמנם, אבל כאלה ששמם לא היה מוכר אז לציבור הרחב: ג'סיקה טנדי ומורגן פרימן. בעצם רק כשדן אקרויד הסכים להופיע בתפקיד בנה של טנדי נפתחה הדלת להפקת הסרט, שהצלחתו, אני חייב להודות, הפתיעה את כולנו".
קרדיט לעכבר העיר
ציטוט ההודעה
