שובר לבבות : חצי שעה טובה, ואז התרסקות
למשך שלושים דקות נדמה שיוצריו הנבונים של "שובר לבבות" הצליחו לפצח מחדש את הגנום הכלל לא מובן מאליו של הקומדיה הרומנטית. כמו מיטב הישגי הז'אנר, שאמור להיות מטופש וחכם בעת ובעונה אחת, "שובר לבבות" היה יכול להיות הערבוביה התפורה היטב של אירוניה, חריפות, שטחיות וכוונות טובות. אבל שלושים דקות מרגע ההמראה מלאת התנופה מתחיל המטוס לגמגם. בסופו של דבר הוא נוחת נחיתה רפה בנמל תעופה מאכזב.
"שובר לבבות" נפתח עם הסיפור של אלכס ליפי (רומאן דורי), שובר לבבות מקצועי שמגיח כאילו במקרה לחייהן של נשים רגע לפני שהן עומדות להתחתן או להיקשר בקשר פטאלי לגברים אידיוטים, עצלנים, נכים רגשית, או לשועלים, צפעים ושפנים. אלכס, שנשכר בדרך כלל על ידי האבות, האחים או הידידים של הנשים האלה, חוקר את עולמן העשיר או הדל ביסודיות, "מתאהב" בהן במלוא הרגש והרגישות, חודר אל עולמן ולא דרך התחתונים, וברגע הזה, כלומר הרגע שלפני, משחרר אותן מתלותן הנואלת באפסים שנטפלו אליהן. ואז נסוג.
למרות שקוויהם האדומים של הפוליטיקלי קורקט ושל המהוגנות לא נחצים כאן (הרמאות היא תמיד למטרה טובה, ואלכס לעולם לא שוכב את קורבנותיו-לקוחותיו), "שובר הלבבות" צוחק על גברים וצוחק גם על אלה שאסור לצחוק עליהן, כלומר נשים. הוא מרשה לעצמו להפוך נשים קורבן לערמומיותו של גבר, ותוך כדי כך לחשוף את מה שמצחיק ונלעג באופן בו הן נופלות קורבן. וזה מצחיק.
שלושים הדקות המתארות את מקצועו של אלכס הן מבריקות ויצירתיות, זזות בקצב הנכון ולא מעידות על המאמץ שהושקע בלחשוב עליהן. אבל אחר כך הוא פוגש את ז'ולייט (ונסה פאראדי), קורבן-לקוחה חדשה, ומתאהב. בנקודה הזאת מתגלמת הפוביה הקולנועית הגברית הקלאסית: הגיבור נופל במלכודת האהבה, וברגע זה נעצרת לו התנופה.
גם התנופה של הסרט נעצרת. ז'ולייט אמנם חכמה ומניפולטיבית כמעט כמו אלכס, מה שגורם לו להתאהב בה יותר, אבל העלילה מפסיקה להיות ממוקדת והופכת ליותר ויותר תפלה. ז'ולייט מתלבטת אם להינשא למליין אנגלי אבירי עם עיניים טובות ובלי עודפי שומן, ואלכס מתלבט אם לדפוק לה את החתונה, או לדפוק לו את הלב, או לדפוק קופה. היצירתיות נגוזה לטובת הרהורים שהיו אמורים להיות נוגים אבל יצאו כמו פרסומת לטלפון סלולרי, והאמינות – שהושגה באופן פרדוכסלי הודות למופרכות שבמקצועו של אלכס – מסלקת את ידיה מכאן.
האם הלכה התנופה בגלל ש"שובר לבבות" לא מעז לפרק את דמותה של ז'ולייט כדמות האהובה האולטימטיבית, זאת שאי אפשר לצחוק עליה? פאראדי מגלמת גיבורה מלנכולית, מהורהרת וחיוורת. הסרט, שנע עד אותו רגע בחכמה בין מה שמותר ואסור להגיד על נשים ועל גברים, הופך את האישה האהובה לקדושה. או, וסליחה על הצרפתית: לאלכס מותר להפליץ. ז'ולייט מפליצה בסתר.
קרדיט לעכבר העיר
ציטוט ההודעה
סרט נחמד, זה לא ז'אנר שאני ממש אוהב.
נכתב במקור על ידי Top Gun
