די-וי-די: "מונטי פייתון", ועכשיו האורטוריה
מאות נגנים, זמרי מקהלה ואורחים מיוחדים התאספו ברויאל אלברט הול כדי לחגוג 40 שנה ל"מונטי פייתון" בקונצרט אווילי וגאוני
האורטוריה היא יצירה מוסיקלית קולית המיועדת לזמרים ולנגנים. בניגוד לאופרה, האורטוריה מיועדת לביצוע קונצרטנטי, נטול (או כמעט נטול) תפאורות, תלבושות ומשחק גדולים מהחיים. אורטוריות רבות עסקו בנושאים נוצריים. הידועה ביותר היא ככל הנראה "משיח" מאת הנדל משנת 1741.
מאז ומתמיד אהבו חברי "מונטי פייתון" להשתעשע עם המדיום התזמורתי. משהו בשילוב בין הפאתוס של אולם הקונצרטים לבין ההומור המטורף עד גיחוך שלהם התאים מאוד לדרך החיים הפייתונית; קח את החיים בקלילות, אבל עשה זאת ברצינות רבה. אחד הפרקים הראשונים בתוכניתם "הקרקס המעופף" מ-1969 נקרא "התזמורת הפילהרמונית המלכותית הולכת לשירותים".
ספק רב אם בתחילת דרכם, כששלחו את הפילהרמונית לחדרון הקטן (אז עוד באמצעות אנימציה) דימיינו שיום יבוא ויעשו זאת, לפחות מהבחינה המטאפורית, באולם קונצרטים של ממש, עם תזמורת סימפונית בת 120 נגנים, מקהלה של 140 זמרים וחמישה סולנים מקצועיים.
לפני כמה שנים החל חבר המונטי פייתון אריק איידל לעבוד יחד עם ידידו המלחין ג'ון דו פרה (שכבר עבד יחד אתו ב"ספאמלוט", הגרסה הבימתית של "הגביע הקדוש") על יצירה לתזמורת ולמקהלה, אורטוריה המבוססת על הסרט "בריאן כוכב עליון". הפרודיה הקולנועית מ-1979 תיארה את חייו של בריאן כהן, צעיר יהודי שחי במקביל לישו, נהפך בעל כורחו למנהיג דתי ונצלב. הסרט הסתיים בשירם האופטימי של הצלובים, "תמיד הסתכל על הצד הבהיר של החיים", ועורר כצפוי סערה בקרב קבוצות דתיות.
האורטוריה החדשה נקראת "לא המשיח (הוא ילד רע מאוד)" ועלתה לראשונה ב-2007 בקנדה. בשנה שעברה, במסגרת חגיגת ה-40 להולדת "מונטי פייתון", לקחו איידל ודו פרה את היצירה הגרנדיוזית ללונדון. באוקטובר היא הועלתה בגרסה מיוחדת בת 90 דקות ברויאל אלברט הול, עם התזמורת הסימפונית של הבי-בי-סי, מקהלה ענקית ושלל אורחים מיוחדים, ביניהם אנשי "מונטי פייתון" מייקל פאלין, טרי ג'ונס וטרי גיליאם, נגני חמת חללים, זמרים מקסיקאים וגם כמה כבשים. החודש הגיע הקונצרט המצולם לספריות הדי-וי-די.
"רק לעתים נדירות יוצא לך להיות מטופש בכזה קנה מידה", סיפר איידל על מה שגרם לו לקפוץ על ההזדמנות הקונצרטנטית הנדירה. "אתה יודע, אלגר היה טוב אבל הוא לא היה כזה מצחיק". הערב נפתח עם מנגינת הפתיחה הידועה של מונטי פייתון ("פעמון החירות" של המלחין ג'ון פיליפ סוזה) שמעוררת התרגשות עזה ותשואות רמות בקהל. איידל עולה, מחויט כראוי, ואומר: "ערב טוב, אני אריק איידל, אז מי שבא לראות את בילי איידל - שיתחפף".
"מה הרומאים אי פעם עשו בשבילנו?"
הוא חולק עם הקהל את התרגשותו לנוכח העובדה ש"מונטי פייתון" חוגגים 40 שנה, ושכמה מהבדיחות חוגגות 400 שנה, ומתיישב בכסא המספר, שממנו הוא קם מדי פעם לטובת גילום דמות כזו או אחרת או חיקוי נפלא של בוב דילן.
הערב כולל קטעי מעבר שמומחזים במינימליות על ידי הסולנים (שכצפוי, אינם מתקרבים לרמת המשחק הגאונית של גראהם צ'פמן המנוח, שכיכב בסרט), וביניהם שירים כמו "אנחנו אוהבים כבשים", "מה הרומאים אי פעם עשו בשבילנו" ו"אלוהים, כמה אתה גדול (ואנחנו כאלה פצפונים ואומללים ומסריחים)".
נפלא לראות אמן נונסנס דגול כמו איידל משתעשע עם מדיום מהודק ורציני ומלא פאתוס שכזה, ועוד בהיכל קונצרטים יוקרתי ומלכותי כמו הרויאל אלברט הול. קשה לתאר את ההתרגשות שאוחזת בקהל כאשר מוטיבים פייתונים מוכרים ואהובים מגיחים לשנייה, כמו שירו של חוטב העצים עם החיבה לבגדי נשים, או שורות מהמערכון הקלאסי "נאדג' נאדג', סיי נו מור".
איידל ודו פרה לקחו את הפורמט המוסיקלי הרציני ביותר והפכו אותו לחגיגה בומבסטית, מצחיקה ומרגשת שעוקצת את הדת ואת העדריות ואת הכסילות ואת ג'ורג' בוש. השילוב המופלא בין גבוה לנמוך והחופש לצחוק על כל דבר - גיבורי נצרות או גיבורי תרבות, הם תמצית הקיום על פי "מונטי פייתון". היה שווה לחכות 40 שנה.
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
