הדלתות
בשנת 1991, כשעלה לאקרנים הסרט "הדלתות" של אוליבר סטון, זעמו מעריצי ג'ים מוריסון, כמו גם חברי הלהקה עצמם, על מה שנתפס כייצוג לא הולם של אליל הרוקנרול, והצביעו על טעויות מביכות, הגזמות, וסילופי אמת, שנתנו עדיפות לפנטזיה מוחלטת על פני נאמנות למציאות. אבל היום, כשיוצא סרט התעודה החדש על הלהקה "When You're Strange", אותו הגדיר קלידן הלהקה ריי מנזרק, בראיון ל"בילבורד", כסרט ה"אנטי אוליבר סטון", מסתבר שאין לו יותר מדי מה לחדש. למעשה, לאחר הצפיה בו, קשה להבין למה הגרסה של סטון זכתה לתגובות כה קשות.
עם קריינות מאופקת וחמורת סבר של ג'וני דפ, קטעי הופעות וארכיון נדירים, ובשילוב רגעים מהפנטים מתוך הסרט הנסיוני של פול פררה וג'ים מוריסון "HWY: An American Pastoral", בו מככב מוריסון עצמו, "When You're Strange" הוא ללא ספק הפקה מרשימה. הסרט מתרכז, כמובן, בדמותו של מוריסון, אבל לא מזניח את שאר חברי הלהקה, ומשתדל לצייר תמונה מדוייקת ומעמיקה ככל האפשר של התקופה, ושל התפקיד המכונן של להקת הדלתות כמגדירה שלה. ב-81 דקות ערוכות בדחיסות , לומד הצופה מחדש על האלכוהוליזם הכבד של מוריסון, על ההופעות הטוטאליות, ועל נפש המשורר. כמו כן קיים דגש על הדינמיקה בין חברי הלהקה, על חילוקי הדיעות, ועל ההתרחקות ההדרגתית שלהם, כמו גם על החשיבות של רובי קריגר, שכתב רבים מהשירים, ככוח יצירתי משמעותי בתוכה.
חומרי ארכיון ממוחזרים
נקודת הפתיחה של במאי הסרט טום דיצ'ילו ("בלונדינית אמיתית") היא בעייתית משהו. מצד אחד הסנסציוניות של אוליבר סטון יצרה צמא לכרונולוגיה צנועה ושפויה יותר, ודיצ'ילו ללא ספק הקפיד שהסרט לא יהיה צעקני. מצד שני הביוגראפיה של הדלתות כבר נטחנה עד דק, וחומרי הארכיון האפקטיבים ביותר כבר מוכרים לעייפה. כמה פעמים אפשר לראות את חברי הלהקה יוצאים משדה התעופה ומצהירים על שמם ועל מקצועם? כמה פעמים אפשר לשמוע את ג'ון דנסמור מסביר כי לדעתו הדלתות הם שילוב של ג'אז ורוק? כמה פעמים אפשר לשמוע את הסיפור על ההופעה באד סאליוון שואו, בה מוריסון אמר את המילה Higher למרות שביקשו ממנו במפורש להשמיט אותה? על מנת לשמור על נאמנות למציאות הסתמך דיצ'ילו על חומרי ארכיון כמעט באופן בלעדי, אבל התוצאה היא סרט שנראה קצת ממוחזר, וקצר בהישגים תחקיריים משל עצמו. מה גם שהשימוש המופרז בעריכה פוגם באמינות.
מעטים הרגעים בסרט בהם קיימת סינכרוניזציה בין הנעשה על המסך לפס הקול. למעשה הסרט לא מרגיש תיעודי כל כך, הוא מרגיש יותר כמו סרט תדמית. גם המחסור בראיונות, והציפייה להסתמכות עיוורת על העובדות חסרות הסימוכין שנמסרות על ידי הווייס אובר של דפ כאילו היו אמת מוחלטת, קצת מקוממים. בסרט שמציג את עצמו כגרסה מציאותית וחסרת פניות לסיפור הלהקה זה לא מוגזם לצפות לתחושה קצת יותר ריאליסטית, אבל "When You're Strange" לא משכיל לייצר אותה, וזו חולשתו. קטעי ההופעות הנדירים בהם מתגאה הסרט וחומרי הארכיון לא מנותבים לטובת חווייה ששונה באופן מהותי מהפיקציה של סטון, וחבל.
איפה הסיפור האמיתי?
להקת הדלתות היא ללא ספק אחת האגדות הגדולות של שנות השישים. האיכות של המוזיקה שלהם היא נצחית, המילים של מוריסון מהדהדות אמת עד היום, וקשה להתווכח עם העובדה שחשיבותם לעולם הרוק, כמו גם לתרבות בכלל, עצומה. והפן הרכילותי תמיד היה חלק בלתי נפרד מהם: הפרובוקטיביות, הסמים, הסקסיות, ההתרסה הגלוייה, ומשפט האינדיסנט אקספוז'ר המפורסם. ראוי לשוב ולספר את הסיפור שלהם. אבל ראוי גם לתת קצת קרדיט לצופים, ולתת גם לאנשים שכבר מכירים את הסיפור הזה כמו את סיפור חייהם שלהם, סיבה לראות את הסרט.
צעירים שרוצים ללמוד קצת על ההיסטוריה של הדלתות יקבלו תיעוד מהימן בסרטו של דיצ'ילו. אבל צופים שמקווים לקבל ערך מוסף כלשהו על מה שהם כבר יודעים על הלהקה לא ימצאו אותו בסרט הזה. אחרי רוקומנטרים מקיפים ומעמיקים שנוצרו בשנים האחרונות כמו No Direction Home, סרטו של מרטין סקורסזה על בוב דילן, או אפילו "חייב לזוז" של אבידע לבני על אהוד בנאי, שלא מתיימרים לסכם קריירה בסרט אחד ומעדיפים להתרכז בפאזה מסויימת של האמן אותו הם חוקרים, סרטו של דיצ'ילו נראה קצת לא רציני, וקצת מגוייס. הסיפור שנמצא בין השורות, זה שזקוק לחפירה של ממש על מנת לצאת לאור, ייאלץ לחכות ליום אחר, ולדוקומנטריסט אחר.
קרדיט לנענע
ציטוט ההודעה
