שרק 4: קיטורי סרק
"שרק" מכר לכם את האשליה שאתם מתוחכמים. השתן עלה לכם לראש, ועכשיו תפסתם כזה תחת ש"שרק לנצח" לא מספיק מתוחכם בשבילכם
קיימת כאן סתירה. "שרק לנצח" מתקבל באותה האכזבה שאיפיינה את התגובות ל"שרק השלישי". רק קצת יותר ממחצית הביקורות לסרט שנאספו באתר האינטרנט "עגבניות רקובות" היו חיוביות. המאוכזבים חשים כי "בסרט הזה כבר היינו". ב"וראייטי" כתבו ש"שרק לנצח" "לווה את עלילת סיפורו מ'אילו חיים נפלאים' הממוחזר לרוב, ואם זה כל מה שהיוצרים יכלו לעשות, מומלץ לשים את (ממלכת) הרחק הרחק מכאן הרחק הרחק מכאן". קשה לראות למה התחושה ש"בסרט הזה הם כבר היו" צריכה להפריע לצופי "שרק לנצח", שכן "שרק" הישן והטוב מ־2001 היה כה אהוב בדיוק משום שלא הפסיק להחמיא לקהלו על מבטו האירוני, המלומד והנאור שכבר ראה הכל קודם.
ב"שרק" התגלמה תמצית המהלך הגאוני בערמומיותו, אשר הבטיח בחצי השני של המאה ה־20 שגם צופה הטלוויזיה הסבור שהוא רואה זבל לא יכבה את הטלוויזיה. האירוניה והסקפטיות המשתקפות לצופה מהמסך מספחות את מבטו החשדני. הדמויות בסיטקום ומנחי תוכניות האירוח וקרייני החדשות לוקחים חלק בסקפטיות של הצופה כלפי המתרחש, ולמעשה ככל שהאנשים על המסך תופסים יותר מרחק ברמת הדיבור מהמעשים שהם מבצעים בפועל, האגו של הצופה התופס מעצמו חד אבחנה מקבל עוד ביסקוויטים. "שרק", סיפור מעשיות מצויר לכל דבר, מיגן את עצמו מפני דחייה וביקורת על ידי ניפוץ בלתי פוסק של בועת החשיבות סביב המהלכים הקלאסיים שבסופו של דבר, עם כל האירוניה והמודעות העצמית, כן קרו בו.
"שרק" הראשון לא היה סרט חתרני שקרא תיגר על תפיסותיהם של צופיו, ועורר בהם השראה לשקול מחדש דברים שהם לוקחים כמובנים מאליהם. בדיוק כדי ש"שרק" לא יפריע לאף אחד, היה על המתרחש בסרט לצחוק על עצמו כלפי חוץ (כלפי חוץ, כלומר מחוץ לסיפור המסופר בו על האביר והנסיכה והדרקון). תגובה יותר הגיונית ל"שרק" תהיה: "דחילק, זה סיפור על אביר חלומות, נסיכה בצריח ודרקון. ספרו סיפור אחר". נראה שדרישת הקהל קרובה יותר ל"ספרו לי סיפור בנאלי שלא יאתגר אותי, אבל תוך כדי תצחקו על עצמכם כל הזמן, כדי שאני לא ארגיש כמו פראייר ושאף אחד לא יחשוד בי שאני פתי שנהנה מדברים בנאליים". הראיה לרמתן הקוסמטית גרידא של ההשתובבויות הכביכול מנכרות ב"שרק" היא המחלוקת לגבי "שרק לנצח". ברגע שאפשר לצפות את המחוות הללו מראש, לא ניתן עוד להעמיד פנים שלא (ז'יז'ק אפילו שם את זה בקו נטוי. ]אגב, לפני שלושה שבועות התבלבלתי וכתבתי ז'יז'ק כשהתכוונתי לכתוב לאקאן. בקרוב אפרסם טור שלא יצטט אותו, אני מבטיח[) "אותו סיפור ישן מסופר".
באמצע הסרט דמותו המרושעת של רמפלסטילטסקין, הדיקטטור הגדול (עוץ לי גוץ לי, בגירסה העברית), מתגאה בכך שיצרה "פרדוקס מטאפיזי". בתמורה ליום פרוע אחד של רווקות אנונימית, שרק נותן לרמפלסטילטסקין המכשף יום מהעבר שלו. רמפלסטילטסקין בוחר ביום שבו שרק נולד, כך ששרק חווה ליום אחד את העולם כפי שהוא היה נראה אלמלא היה נולד. גם אם זה לא עד כדי כך מסובך, זה בהחלט מסורבל מעבר למידה הנדרשת. לא היתה דרך יותר פשוטה לסגור את הסדרה? למה הילדים צריכים להתעסק בזה?
ב"שרק לנצח" יש כמה קטעים נחמדים. הזמן שלקח לי לצפות בו באמת עבר כשהסרט נגמר. הוא לא נורא משעמם, פשוט לא ממש מרתק. לא מופגן בו כושר המצאה מרשים, אבל למי אכפת. זה כזה סרט ששמים לילדים בווידאו, לא? עברו כמה ימים מאז שראיתי אותו ואני לא זוכר ממנו הרבה. תודה לאל שהלכתי לקולנוע כדי לקבל את החוויה בשלושה ממדים.
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
