"נקודת איסוף", שפותח היום את פסטיבל הקולנוע, מלווה את חברי הקהילה היהודית בפריז מבתיהם ועד הרכבת למשרפות, ומעניק אחוזי הצלחה גבוהים למי שפעל לבד בניסיון להציל את עצמו.

זהו קיץ 1942, צרפת כבושה בידי גרמניה הנאצית ו־13,000 מיהודי פריז דחוסים ביציעי איצטדיון ספורט מקורה במרכז העיר. הם צמאים למים, ומתחתם עומדים בשורה חיילים צרפתים ששומרים שלא יברחו. אין להם שום מושג לאן מועדות פניהם - רק כמה שעות קודם לכן נשלפו מהמיטות באמצע השינה - אבל בקהילה חשים ש"יש מה לסמוך על השלטונות הצרפתיים", ולכן מה שלא יקרה, יהיה בגבולות הסביר. מי שהאינסטינקטים שלה מורים לה אחרת היא נערה צעירה, שמתחזה לחולה כדי לצאת משם. הרופא היהודי שבודק אותה (ז'אן רנו) מזהה את השקר, ושולח אותה בחשאי לשרברב שמחזיק אשרות יציאה. יופייה של הנערה והאסרטיביוּת שלה עוזרים לה להשיג את מבוקשה, וכעת היא צועדת לכיוון היציאה. "אני אשתו של השרברב, באתי להביא לו ארוחת צהריים", היא אומרת לחייל צרפתי שעוצר אותה, וכעת נשאר לה לעבור עוד חייל אחד בלבד, זה ששומר על דלת הכניסה. פניה מחווירות כשהיא מזהה אותו - זה החייל שהעיר אותה ואת בני משפחתה בדירתם, כמה שעות קודם לכן. "זה אבוד, הוא מכיר אותי", היא אומרת לאחות הנוצרייה (מלאני לורן) שעוזרת לה לברוח, אלא שהחייל בוחן את אשרת היציאה שלה, מביט בפניה ולבסוף נותן לה ללכת, לא לפני שלוחש לה באוזן: "שיחקת אותה". היא רצה לבדה ברחובות פריז, מתרחקת משם כמה שיותר.

הקהילה הפריזאית נשארה כמה ימים נוספים באיצטדיון הדחוס, עד שהועברה משם למחנה מעצר בצרפת. המשפחות נשארו יחד בשלב הזה, משוכנעות שלא יפוצלו גם בתחנה הבאה שאליה יועברו. רק בשלב שבו החיילים הצרפתים (מחוזקים בחיילים גרמנים) מפרידים בכוח בין הנשים, הגברים והילדים, משאירים את האחרונים במחנה ושולחים את הוריהם לרכבות, הבינו בקהילה שאין להם על מי לסמוך ושאין לדעת כמה רחוק ילך ה"טיפול" בהם. רגע לפני שהיא משאירה מאחור את בנה ג'ו, ובעודה ממררת בבכי, מתעשתת שרה וייסמן ופורצת לרגע את שורת החיילים הצרפתים. היא אוחזת בג'ו ואומרת לו "תברח, בני. תברח מפה ברגע שתוכל". כשבוע מאוחר יותר, יום לפני שילדי הקהילה הפריזאית מועלים גם הם לרכבת בדרך למחנות ההשמדה, בורח ג'ו מהמחנה יחד עם ילד נוסף. הוא מהבודדים מבין ילדי פריז היהודים שהגיעו לאותו מחנה צרפתי ושרדו בסופו של דבר את השואה.

"נקודת איסוף", סרטה של הבמאית רוזלין בוש שפותח את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים ומבוסס על אירועים אמיתיים, אינו סרט שואה שאומר משהו על ההיסטוריה היהודית ועל מלחמת העולם באופן שטרם נאמר בקולנוע; לא צורנית, כמו "רשימת שינדלר", וגם לא תוכנית, כמו, נניח, "ממזרים חסרי כבוד". עם זאת, זהו סרט שמכיל אמירות ידועות על השואה ודרכי הסתכלות נפוצות עליה, ועל בסיס ההכלה הזו – מצליח לומר משהו משל עצמו. מה שבולט בו, לעומת סרטי שואה אחרים, זו ההיצמדות שלו לקהילה אחת ספציפית, ובתוכה לדיירי בית דירות משותף אחד בפריז. הצופה מלווה את הדמויות מהבניין, מחייהם השגרתיים על רקע האפליה (טלאים צהובים, איסור על כניסה לגנים ציבוריים ושאר מקומות בעיר) ועד לעלייה על הרכבות למחנה ההשמדה. ההיצמדות העלילתית לקהילה לא מתבטאת רק בהיכרות עם דמויות מסוימות ממנה, אלא גם בתחושה של הווייב הקהילתי של אנשים שהולכים יחד אל עבר הלא נודע. האם צרת רבים היא חצי נחמה? ייתכן - אם כי קשה למצוא נחמה כלשהי מול המכונה הנאצית - אבל "נקודת איסוף" מציג את הקהילתיוּת כאלמנט מעוור משהו, על אף יתרונותיו.

הסרט שוזר בקהילה דמויות בעלות תפיסות שונות של המתרחש: בת העשרה שמציקה להוריה לברוח מצרפת עוד לפני שהקהילה נלקחת מבתיה באישון הלילה, האב שמאמין בשלטונות ולא חוזה אפשרות של הפרדת משפחתו והאם שמתאבדת ברגע שהחיילים מגיעים. אלא שעל אף הדעות השונות, החום של הקהילה גורם לה להתכנס כקולקטיב ולהכיר במציאות הרצחנית רק כשזו ממש מונחת לפתחה (כאמור, ברגע הפרדת הילדים מהוריהם). במובן הזה, מעניין לראות ששתי הדמויות שפעלו באופן אינדיבידואליסטי - הנערה מהאיצטדיון והילד ג'ו - הצליחו במשימתן, יצאו לחופשי והמשיכו לחיות. איני טוען שהסרט בא להכריע בסוגיית ה"צאן לטבח?" וקובע שכל יהודי היה צריך לחשוב על עצמו ולפעול ביחידות כדי להציל את חייו, אלא שהוא שואל מי הרכיב את אותו "צאן", אם בכלל היה כזה. האם יש קשר בין הטענה להליכה כצאן ובין הקהילתיות החזקה שנשמרה - לפחות בקהילת פריז - עד הרגעים האחרונים של החיים?

השוט האחרון בסרט, זה שמראה את פניו הקשוחות של הילד ג'ו בסוף המלחמה על רקע ההמונים שמחפשים בפריז את קרוביהם, הוא תמונה שכולה בדידות. גם מי שפעל כאינדיבידואל ושרד משלם מחיר כבד. במקרה של ג'ו נראה שמדובר בהבנה שהוא אמנם חי, אבל לעולם לא ישתייך שוב לקהילה.


"עכבר העיר"