ג'וליה רוברטס: להאכיל, להתרגל, לאהוב
היא אמנם הורידה הילוך מבחינה מקצועית לטובת חיי המשפחה, אבל ג'וליה רוברטס עדיין כאן: בחודש הבא יעלה הסרט בכיכובה "לאכול, להתפלל, לאהוב", ואחר כך תצטלם לסרט בבימוי טום הנקס.
טום הנקס מתלוצץ בעבר השני של קו הטלפון. "מה, אני עוד שיחה בשורה ארוכה של שיחות ‘אני אוהב את ג'וליה?'"
כן, למען האמת. כשמתקשרים לבכירי תעשיית הקולנוע ושואלים על ג'וליה רוברטס, האהבה נשפכת. הנקס, שכיכב לצדה ב"מלחמתו של צ'רלי וילסון" (מ-2007), אמר חד וחלק: "אין איש מקצוע שאני מעריץ יותר מג'וליה. לעבוד אתה זה כמו לנהל שיחה נהדרת על ארוחת ערב עם אדם שאתה ממש אוהב והוא ממש אוהב אותך, אדם שופע אנרגיה ואינטליגנטיות".
מייק ניקולס, שביים אותה ב"קרוב יותר" (מ-2004) וב"מלחמתו של צ'רלי וילסון", התוודה ללא בושה בראיון לדיאן סויר. "ג'וליה רוברטס, מריל סטריפ ואשתי - אלה שלוש הנשים שאני אוהב", אמר.
המעריץ החדש ביותר שלה הוא ריאן מרפי, שביים אותה ב"לאכול, להתפלל, לאהוב", שיעלה לאקרנים בארצות הברית ב-13 באוגוסט. "צחקנו 30 שניות אחרי שנפגשנו ולא הפסקנו לצחוק מאז", אמר מרפי, הידוע ביותר כאחד מיוצרי הסדרה "גלי". "היא מילאה תפקיד חשוב בהפקת הסרט והיתה מנהיגה אמיתית באתר הצילומים".
מעריצה נוספת שלה היא אליזבת גילברט, מחברת רב המכר "לאכול, להתפלל, לאהוב" שעליו מבוסס הסרט. "יש בג'וליה מין אור", אמרה גילברט. "כאילו היא תמיד מוארת מאחור. אילו היא לא היתה כוכבת קולנוע, היא היתה יכולה לעבוד רק בתור פיה מקצועית".
המושא של כל האהבה הזאת יושבת מצונפת בכיסא נוח בחדר התפירה שלה, בקומה העליונה של ביתה רחב הידיים במליבו שבקליפורניה, בית לא-יומרני וידידותי למשפחה. פרויקט התפירה האחרון שלה הוא יצירת כריות גדולות אישיות לשלושת ילדיה הקטנים, שיוכלו להתכרבל עליהן בשעת הקריאה. רוברטס קבעה את הראיון כאן בתשע בבוקר - שעה שאמהות אמנם ערות בה, אבל לא כוכבות קולנוע.
ב-8:59 בבוקר, רוברטס, במכנסי ג'ינס משופשפים וקרדיגן כותנה צהוב, עסקה בקשירת תאומיה בני החמש, פיניאס והייזל, במושבי המכונית, כדי שבעלה, הקולנוען דניאל מודר, יוכל להסיע אותם לגן. "תעשו כיף חיים", היא אומרת לילדים ומנופפת להם בידה. שני הכלבים המשפחתיים - מרטל, כלבת חילוץ, ולואי הלברדור - נובחים בהתרגשות.
הסמיקה שבע פעמים
רוברטס עצמה מתענגת על הנישואים והאמהות. היא עובדת רק כשהיא רוצה לעבוד. "אני שואבת סיפוק עצום מהחיים. אני לומדת מהילדים שלי כל הזמן; ילדים הם מלאי קסם. הבן הקטן שלי, הנרי, כמעט בן שלוש, התעורר באחד הבקרים בחמש לפנות בוקר ואמר לי, ‘זה יום יפה, אמא!' אין נהדר מזה".
רוברטס היא כוכבת קולנוע חשובה - בעלת כוח המשיכה הגדול ביותר בקופות הכרטיסים מבין השחקניות - זה 20 שנה, מאז צחקה בקול רם לאורך הקומדיה הרומנטית "אשה יפה" ב-1990. היא היתה אז בת 22, נערה גבעולית עם חיוך ענקי וצחוק מתגלגל. "היא היתה צעירה, אבל פשוט חסרת פחד, והיה ברור שהיא פשוט מזנקת החוצה מהמסך", נזכר גרי מרשל, שביים אותה ב"אשה יפה", ב"תפוס את הכלה" (מ-1999) וב"יום האהבה" מהשנה. "אחת ההנאות הגדולות שלי היתה לראות אותה מתבגרת".
החיוך של רוברטס, בת 42, עדיין רחב וצחוקה עדיין מידבק, אבל דברים רבים קרו בחייה מאז "אשה יפה": היא התחתנה פעמיים (בפעם הראשונה עם הזמר לייל לאווט, בפעם השנייה עם מודר ב-2002), וילדה את שלושת ילדיה; זכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר על "ארין ברוקוביץ" (ב-2000); ושיחקה ביותר מ-30 סרטים, ובהם סרטים פופולריים מאוד כגון "החתונה של החבר שלי" (מ-1997), "נוטינג היל" (מ-1999) ו"אושן 11" (מ-2001).
למטה רוברטס ב"אשה יפה" וב"מלחמתו של צ'רלי וילסון"
בדרך היא למדה להתמודד עם הפרסום - חלפו הימים שבהם הופיעה תדיר בטורי הרכילות בעקבות אירוסים שהופרו ורומנים עם שחקנים כגון קיפר סאתרלנד, ג'ייסון פטריק ובנג'מין בראט - ופרחה כשחקנית. "מרוב שהיא יפה, אנשים לא מבינים שהיא ממש שחקנית נפלאה", אומר ניקולס.
הוא אומר שהיא אינטליגנטית וסקרנית, שהיא מגיעה לתפקיד מוכנה, ומבינה באופן צלול לחלוטין את הדמות שהיא מגלמת, עד כדי כך שנדמה שהיא פשוט דואה בין הסצינות. כראיה הוא מספר על סצינה תובענית במיוחד בדרמה הרומנטית והעוקצנית "קרוב יותר", שבה קלייב אואן, בתפקיד הבעל, לוחץ על הדמות שמגלמת רוברטס שתחשוף פרטים אינטימיים על בגידתה. "צילמנו את הסצינה שבע פעמים והיא הסמיקה באותה נקודה בדיוק בכל אחת מהפעמים", אומר ניקולס. "מי מסוגל לעשות את זה? רוב השחקנים צריכים לעבוד כדי להפיק רגש; ג'וליה צריכה לעבוד כדי לדכא אותו".
מריל סטריפ הבאה
ב"לאכול, להתפלל, לאהוב", שמככבים בו גם חאווייר בארדם, ג'יימס פרנקו, ויולה דייוויס וריצ'רד ג'נקינס, רוברטס מפגינה גלונים של רגשות כאשה המחפשת תשובות לשאלות הגדולות של החיים. התפקיד היה התובעני ביותר שקיבלה על עצמה - היא מופיעה בכל סצינה והיא נסעה סביב העולם בזמן הצילומים שנמשכו כמעט ארבעה חודשים - מאז ילדה את ילדיה.
"הייתי ממש הרוגה כשנגמרו הצילומים", אומרת רוברטס, "אבל אהבתי כל שנייה". היא נתקלה לראשונה ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" כשהסוכן שלה שלח לה עותק כשהספר ראה אור. לאחר שקראה 30 עמודים בלבד, רוברטס סגרה את הספר והפסיקה לקרוא בו. הסיבה לכך לא היתה שהשחקנית הסתייגה מזיכרונותיה חדי ההבחנה של גילברט על השנה שלאחר גירושיה, שבה חיפשה איזון והרמוניה בחייה במסע לאיטליה, להודו ולאינדונזיה. ההיפך הוא הנכון: "זה הילך עלי קסם", אומרת רוברטס ולוגמת תה צמחים. "מיד נכנסתי לאמזון והזמנתי את הספר לחברה הטובה שלי בשיקגו. שלחתי לה אותו בצירוף מכתב שאומר, ‘אני רוצה לקרוא את הספר בזמן שמישהו שאני אוהבת קורא אותו'".
רוברטס אומרת שהמסע הרגשי והרוחני המתואר בספר - ועכשיו, היא מקווה, גם בסרט - מצא לו הד בלבה. "לכולנו יש רגע כזה בחיים", היא אומרת, "לפעמים זה רק במשך סוף שבוע, או חודש, אפילו שנה, כשאנחנו חושבים שאין מוצא. צריך ללמוד למצוא שלווה בתוך עצמך, לגרש את חוסר המנוחה והשיפוט. צריך ללמוד לחשוב, ‘למה אני לא יכולה פשוט להיות מרוצה מחיי?'"
אחד הדברים שגורם לה להיות מרוצה כעת הוא שמשפחתה צמודה אליה כשהיא עובדת. שבט רוברטס-מודר כולו הצטרף לצילומי "לאכול, להתפלל, לאהוב" בניו יורק (שם יש לרוברטס דירה), ברומא, בהודו ובבאלי. ילדיה ראו אותה אוכלת צלחות מלאות של פסטה ופיצה ועולה שלושה קילוגרם במשקל באיטליה; סובלת מחום גבוה בהודו ואף על פי כן מתעקשת להיות באתר הצילומים בסצינה החשובה של ג'נקינס; ומחזיקה מעמד בבאלי בלחות עזה כל כך, עד שהיה אפשר לנגב את הזיעה במגב לניקוי חלונות. "אף פעם לא החלפתי כל כך הרבה בגדים ביום אחד", אומרת רוברטס.
"לאכול, להתפלל, לאהוב" מאחוריה כעת (נותר לה רק להשתתף במסע השיווק בקיץ), והפרויקט הבא של רוברטס הוא תפקיד קטן אבל משמעותי ב"Larry Crowne", דרמה קומית שבה הנקס, כותב-שותף ובמאי הסרט, מגלם מובטל חדש שנרשם לקולג' ("אם אתה מצליח לגייס אותה לסרט שלך - שיחקת אותה", אמר הנקס). יש סרטים שהיא שוקלת להשתתף בהם והיא גם היתה רוצה לנסות שוב את כוחה בברודוויי, ואולי לשפר בפעם הבאה את הביקורות המעורבות שקיבלה על ניסיונה הראשון, "Three Days of Rain", ב-2006.
"היא לא צריכה להוכיח שום דבר", אמר ניקולס. "היא עושה מה שהיא נהנית ממנו. אני חושב שהמשפחה היא החיים שלה. היא אוהבת סרטים ואוהבת לעשות סרטים. היא תעשה את זה כשיתחשק לה, כשתוכל למצוא את הזמן לזה, ויותר מכל, כשתוכל להביא אתה את המשפחה".
רוברטס מאשרת שהיא אכן בררנית בנוגע לתפקידים בימים אלה, ושוקלת את העסיסיות או את האתגר הכרוכים בתפקיד לעומת השיקולים המשפחתיים. "אני אומרת שאפשר להתקשר אלי, אבל אני לא בהכרח מחזירה טלפונים לכל אחד", היא אומרת וצוחקת. "אני לא מחוץ לשוק, אבל קבלת ההחלטות שלי כרוכה כיום ביותר מרכיבים מאשר פעם".
היא מתקרבת לגיל 45, שבו תפקידים קולנועיים חשובים נוטים לחמוק מרוב השחקניות. אלא שתמיד היתה שחקנית אחת שמצליחה לגבור על הסיכויים; בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 זו היתה קתרין הפבורן; בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 - שירלי מקליין; כיום זו סטריפ. בכל הנוגע להופעה, לכישרון ולוותק, רוברטס עשויה להיות הימור בטוח כמי שתמלא את המשבצת הזאת בשנים הבאות.
היא מציינת את פרנסס מקדורמנד ואנט בנינג כשחקניות שהיא מתפעלת מהצלחתן לאזן בין קריירה מופלאה לבין משפחה. "ומריל, כמובן, זה מובן מאליו", היא אומרת. "עם זאת, אין לנו מושג מה לפעמים אולי היה צריך לקרות כדי שסטריפ תוכל לצאת מהבית".
"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
