ברגמן, גרוסמן וחתולים פרסיים: סיכום היום השישי בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2010
אחרי שישה ימים של צפייה בלתי פוסקת בסרטים, אורון שמיר כבר לא הצליח להבדיל בין מציאות לדמיון. אבל אז הגיע "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן, שהוכיח כי מדובר באחד הבמאים הגדולים שהיו כאן
אחרי שישה ימים של פסטיבל קולנוע, החלו לתקוף התופעות המוזרות והמוכרות. בסרט הבוקר לא הייתי משוכנע שאני ישוב באולם הנכון. למעשה, אפילו לא הייתי בטוח שאני באמת ער ולא חולם בהקיץ. איזה מזל שהשעון המעורר שבחרתי לפתוח עימו את היום היה קומדיית השאהידים הבריטית "ארבעה אריות". זהו סרטו הארוך הראשון של כריסטופר מוריס, קומקאי בריטי אדיר שודאי מוכר לצופי "The IT Crowd” ו-”Jam”. עם הרבה הומור בריטי מסורתי, אך בקצב של סרט פעולה, נחשפות בפני הצופים הדמויות הראשיות
גברים איסלמיים החיים באנגליה, אשר מתכננים את הג'יהאד שיהפוך אותם לקדושים. אחד מהם בריטי במראהו וחיתוך דיבורי, מה שמצחיק כבר מן ההתחלה. בשלב די מוקדם מתגלה העובדה, וסליחה מראש על משחקי המילים, כי מדובר בפצצת צחוק אכזרית, פיגוע של בדיחות עם ריקושטים מהדהדים. הסרט יורה דיאלוגים בקצב מטורף, דרך הפיות הבריטיים הכי מטונפים ששמעתם מאז "בסוד העניינים" ("In the Loop"). אך אין זה פלא, שכן שלושה התסריטאים הנוספים למוריס, כולם כתבו את "בסוד העניינים" וסדרות קומיות דוגמת "Peep Show". פוטנציאל הקאלט הוא עצום, בזכות קללות חדשניות כמו "מאוננים לובשי פיג'מות", שנאמרות באנגלית, ערבית ואפילו אורדו, אחת השפות הפקיסטניות. כל העת, נשמעות ברקע שוב ושוב הקריאות לנטוש את הקפיטליזם החזירי, המטריאליזם שאינו יבוא על סיפוקו לעולם. או אז, נדמה כי הסרט הזה בעצם זועם. הוא שונא את המציאות הנוכחית ומצא דרך מקורית לבטא זאת – על ידי יצירת הזדהות עם מחבלים מתאבדים, כדי להדגים עד כמה רקובה החברה נגדה הם נלחמים, בעוד הם עצמם חלק ממנה, שבויים באשליות שהיא מציעה. הברקת ענק של כריס מוריס והסרט הכי מצחיק שראיתי השנה.
צפו בטריילר ל"ארבעה אריות":
מפקיסטן ובדיחות על בין-לאדן חציתי את הגבול אל איראן. "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" הוא סרטו החדש של במאי "צבים יכולים לעוף", באהמן גובאדי, וגם הסרט החדש שיוקרן בקולנוע "לב". הוא עוקב אחר שני צעירים מודרניים בטהרן המודרנית פחות, אשר חולמים על סיבוב הופעות מוזיקלי בלונדון. קודם לכן, הם יצטרכו להשיג דרכונים, אישורים, ונגנים, שכן אפילו להקה אין להם. אך זוהי רק המסגרת העלילתית בה פועל הסרט, שהוא יותר סיור מוזיקלי בטהרן מאשר סיפור, המשמש בו כאמצעי להשגת המטרה הזו.
אישית, אני מעדיף שסיור שכזה יעשה במסגרת תיעודית. כמו סרטו הנהדר של פאטי אקין על גווניה המוזיקליים של טורקיה, "לחצות את הגשר" שמו. גובאדי מסגנן את סרטו כסוג של מיוזיקל ריאליסטי, עם המון קליפים המציגים כל להקה שהגיבורים פוגשים, על רקע נופי ואנשי טהרן על כל סוגיהם. מטאל, רוק, מוזיקה אוריינטלית וראפ איראני עצבני, הם רק חלק מן הז'אנרים המוזיקליים אליהם נחשפים גיבורינו. המוטיב המשותף – חלומות גדולים לעומת מציאות מדכאת ומשפילה. ברגעים רבים, ההרפתקה הזו מרגישה תמוהה. מדוע בעצם פוגשים הגיבורים את כל הלהקות האלה? הם מנסים לברוא סופר-גרופ? או אולי לשאול נגנים מלהקות קיימות? כולם אומרים להם שיעזרו להם, אך רובם לא חוזרים להופיע בשנית. בנוסף, כנראה בגלל המסגרת העלילתית בה הוא פועל, חש היוצר צורך לסיים את הסיפור באחת משתי דרכים ידועות - האם יצליחו הנערים להגשים את חלומם, או שיתרסקו בניסיון לעשות זאת? אלה האפשרויות העומדות בפניהם והתחושה היא שכל סיום שהוא יהיה תלוש, מאולץ.
החתול הפרסי הזה מלקק ומתחנחן בפני הקהל המערבי שלו, מתחכך ברגליים בעזרת אזכורים מתרבות הפופ האמריקאית. החל מקולנוע, מוזיקה וספרות ועד מותגים של גיטרות ומערכות תופים. אם רצה גובאדי להראות את טהרן של מטה, איזו איראן אחרת, מדוע פורט סרטו על מיתר הסבל והקושי אשר נשמעו בכל-כך הרבה סרטים איראניים לפניו? התוצאה היא נגינת אותו אקורד קבוע של הקולנוע האיראני המוכר לעייפה.
בערב הגיע תורו של הסרט השישי בתחרות הישראלית. שמונה שנים חלפו מאז הדהים ניר ברגמן את עולם הקולנוע הישראלי עם יצירת הביכורים שלו, “כנפיים שבורות". מתוכן, מספר שנים של ציפייה לעיבוד של "ספר הדקדוק הפנימי”, מאת דוד גרוסמן, אל המסך הגדול. הרבה דברים אפשר לכתוב על "הדקדוק הפנימי" של ברגמן, ששב ומצדיק את שם משפחתו. אני מניח שאף יכתבו עליו את כל הדברים הללו, לרבות דוקטורנטים שלמים. אבל אפשר להסתפק ביצירת מופת. פאקינג מאסטרפיס. מבחינתי, אפשר לסגור את התחרות הישראלית, עם כל הכבוד לשניים שטרם ראיתי. בעצם, אפשר לסגור את הפסטיבל.
רק לעיתים יחסית נדירות בא סרט כזה ומזכיר לך שקולנוע יכול להיות חוויה משמעותית. שמזכיר לך מי אתה ומניין באת. שיש בו משהו נצחי, כבר בצפייה הראשונה. כזהו "הדקדוק הפנימי", המתמקד במסע התבגרות, או יותר נכון אי-ההתבגרות, של נער צעיר בשם אהרון קליינפלד (רואי אלסברג) בירושלים של שנות השישים המוקדמות. כאשר הוא נתמך בידי קאסט נפלא שכולל את אורלי זילברשץ ואוולין קפלון, מתגלה אלסברג בתפקיד הראשי כאחד הילדים-שחקנים הטובים ביותר שראיתי בחיי הקצרים. הוא לא סתם מתוק, הוא אשכרה משחק. הרבה בזכותו הופך "הדקדוק" מסרט שופע דימויים מזוקקים, סימבוליזציה רבת משמעות ומשפטים יפהפיים, לכדי יצירה קולנועית מלאת רגש, פיוט ונשמה. קולנוע שנוגע בנפש. עמוק כל-כך שאפשר לתבוע בו. רב רבדים ככל שיכול המוח האנושי לתפוס ברגע נתון. ייתכן כי רק מבוגרים-ילדים יתרגשו ממנו ברמה אקוטית.
באמת שאיני מצליח להעלות על דעתי צפייה שלמה בסרט קולנוע עם דמעות בעיניים מאמצע המערכה הראשונה ועד הרבה אחרי שהקרדיטים הסתיימו להתגלגל במעלה המסך. תהליך ה"אי-תבגרות" הפנימית שעובר אהרון, ואשר משליך על חוסר ההתפחות הגופנית שלו, מצליח גם להשיב את הצופה בו לאחור, אל הנוסטלגיה, וגם להקנות לו מבט של חוץ, אובייקטיבי, על הסיטואציה. על חוסר הרצון להצטרף אל עולם המבוגרים ועל הויתורים הכרוכים בלעשות כן. הכל כאמור בעזרת מטפורות קולנועיות זכות, כמו עץ חולה, התורם להיווצרות פירוש רוחני למונח "כאבי גדילה”. או כמו השעווה שמגדל הגיבור באוזניו כדי לא לשמוע את אימו הקוטלת, בזמן שהיא מקפידה דווקא על ניקוי אוזניו והחדרת מסריה אליהן. מגיעה לסרט המפואר הזה ביקורת ארוכה ומפורטת, אבל מתוקף הנסיבות הוא ייאלץ להמתין לה ולהסתפק במחמאות ושבחים.
כבר אפשר להכריז על המנצח - הדקדוק הפנימי של ניר ברגמן (יח"צ)
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
