"כמו יום ולילה": לא מממש את הפוטנציאל
את הצפייה ב"כמו יום ולילה", קומדיית הפעולה הרומנטית של ג'יימס מנגולד, מלווה התחושה שבשלב כלשהו עשו יוצריו את כל הטעויות האפשריות כדי להרוס את מה שיכול היה להיות סרט חביב מאוד. הטעות הבסיסית ביותר נעוצה בבחירת צמד כוכבי הסרט.
כאשר מלהקים את טום קרוז וקמרון דיאז, ברור שקרוז הוא הגיבור המרכזי של הסרט. גם משום שזהו סרט פעולה שבכמה סצינות מזכיר את סדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית" שקרוז כיכב בה (הוא עומד כעת לשוב לסרט הרביעי בסדרה בניסיון להציל את הקריירה המקרטעת שלו), וגם מפני שבקומדיות פעולה רומנטיות, על פי רוב הגבר הוא המקצוען ואילו האשה נגררת באקראי ובעל כורחה להרפתקה.
אי אפשר לדעת מה היתה נקודת המוצא של הסרט ומה היה כלול בתסריט שכתב פטריק אוניל. נדמה שהסרט החל כפנטסיית פעולה נשית מעניינת למדי, אבל מהר מאוד סטה מהדרך ונהפך לפנטסיית פעולה סתמית לחלוטין.
בחלק מהביקורות שנכתבו על הסרט במולדתו נטען כי דיאז מגלמת דמות שרירותית ואפילו מיותרת. ואמנם, אם בודקים את העלילה, נראה שזה נכון. אבל הבעיה של הסרט היא שמנגולד לא ידע מה לעשות עם הדמות, שהיתה בעצם צריכה לעמוד במרכז הסרט. כך הסרט נתקע בין שתי הדמויות המרכזיות - ובין שני הכוכבים שמגלמים אותן - ואין כל סיכוי שמהמפגש ביניהן תצמח קומדיית פעולה בעלת מהות רומנטית אמיתית.
קמרון דיאז מגלמת את ג'ון הייוונס, אשה רווקה מוויצ'יטה שבמדינת קנזס, מכונאית רכב שמעולם לא יצאה מגבולות ארצות הברית. אילו הסרט התייחס לדמותה ברצינות, היא היתה מתוארת כאשה שרק מחכה שמשהו מסעיר יקרה לה בחייה וישנה את המסלול שבו חייה מתקדמים. אבל אין שום ניסיון להוסיף נפח לדמות שלה.
כאשר רואים אותה בתחילת הסרט היא בדרכה לחתונה של אחותה הצעירה ממנה, אבל לצופים אין מושג מהם מהות היחסים בין שתי האחיות והאם החתונה משפיעה על ג'ון. אפשר להבין כי ג'ון היתה קשורה מאוד (כנראה יותר מאחותה) לאביה שמת ושהיא מעוניינת להשלים את שיפוץ מכונית קלאסית שהיתה שייכת לו, אבל לא יותר מכך. קמרון דיאז, שמגלמת את הדמות, אינה מצליחה להוסיף לה דבר. בעקבות זאת, כל מה שקורה לה בסרט, שאמור היה לסמל את מימוש הפנטסיה שלה לחיים הרפתקניים, מסעירים ורומנטיים יותר (היא אפילו יוצאת מארצות הברית לזלצבורג שבאוסטריה ולסביליה שבספרד) הוא חסר משמעות לחלוטין.
בשדה התעופה, בדרכה לחתונה של אחותה, נתקלת ג'ון יותר מפעם אחת ברוי מילר, בגילומו של קרוז. היא נתקעת בו, כפי שקורה בדרך כלל בקומדיות רומנטיות, וכדרכן של נשים, שמתוארות לעתים קרובות כמגושמות בקומדיות כאלה, מפילה את חפציה (כבר קיוויתי שלא נראה סצינות כאלה, אבל כנראה עוד רחוקה הדרך עד שהתקווה הזאת תתגשם). הממד הפנטסטי של הסרט, שיש לו אפילו לפעמים נפח של חלום, מתגלה כאשר ג'ון עולה על המטוס. אף שנאמר לה כי הטיסה מלאה, היא אינה מביעה פליאה על כך שהמטוס כמעט ריק. יושב בו רק קומץ של גברים, שאחד מהם הוא אותו רוי מילר.
אילו הסרט היה כתוב היטב ומבוים היטב (ומנגולד כבר הוכיח את יכולתו בבימוי סרטים מגוונים כגון "נערה בהפרעה", "3:10 ליומה" ו"הולך בדרכי"), זו היתה יכולה להיות התחלה מבטיחה למדי, שמזכירה את ההתחלות של סיפורים כגון אלה שנכללו בסדרות טלוויזיה נוסח "אזור הדמדומים". אך הכתיבה והבימוי לא ממשים את הפוטנציאל שהיה טמון בסרט.
חיוך מטריד
קרב יריות שמתפתח במטוס (שג'ון אינו מודעת לו, אל תשאלו למה; בכלל, לאורך הסרט כולו היא מפגינה אדישות מעוררת תמיהה לקטל הסיטונאי) גורם למטוס להתרסק בשדה חיטה, ומכאן מתחילה ההרפתקה שגורפת את ג'ון לתוכה. תחילה היא מבוהלת (בחלקו הראשון של הסרט היא לא מפסיקה לצווח), אחר כך נלהבת ובחלקו האחרון של הסרט ההתלהבות שלה מתבטאת ביוזמה נועזת.
אחד ההיבטים המוזרים ביותר של הסרט הוא שכמה וכמה פעמים בחלקה הראשון של העלילה נדרש רוי לסמם את ג'ון בעזרת שיקוי ואפילו לגרום לה לאבד את הכרתה על ידי הפעלת כוח פיסי (כדי להציל את חייה). די משונה לראות כיום סרט שרואה בסימומה והכאתה של אשה פעולה חיובית.
עלילת המתח עצמה היא כמובן חסרת כל חשיבות ומעורב בה "מקגאפין" (אותו מושג שאלפרד היצ'קוק המציא כדי להגדיר את הסיבה הלא חשובה שבגללה הרעים דולקים אחרי הטובים) שהוא סוללה מהפכנית, שמסוגלת לספק אנרגיה לעיר קטנה. רוי, סוכן סי-איי-אי שנחשד בבגידה בארגון, גנב את הסוללה ומנסה למכור אותה למרבה במחיר.
חבל שהסרט אינו מעורר אפילו חשד קל שאולי יש אמת באשמה הזאת. כך היה לקונפליקט שאליו נקלעת ג'ון איזשהו נפח (כפי שהיה בזמנו לזה של אודרי הפבורן מול דמותו המתעתעת של קרי גרנט ב"חידון בחרוזים", אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר של קומדיית מתח רומנטית). אבל הסרט אינו מאפשר לדמותו של רוי מילר להפגין כל מידה של אמביוולנטיות.
הופעתו של טום קרוז משעשעת ומוזרה כאחד. הוא מגלם את רוי כגיבור פעולה היפר-אקטיבי, שגופו אינו מפסיק מלנוע ופניו מחייכות כל הזמן (חיוכו של קרוז נעשה מטריד יותר ויותר עם חלוף השנים). אי אפשר שלא לחשוב שיש בהופעתו של קרוז בסרט מידה של פרודיה עצמית, משום שקשה לשכוח את הופעתו ההיפר אקטיבית התמוהה בתוכניתה של אופרה וינפרי לפני כמה שנים, הופעה שהיתה אירוע מכונן בהפיכתו של קרוז מכוכב על לכוכב שנדחק במידת מה לשולי הכוכבות ההוליוודית העכשווית.
הופעתו של קרוז היתה פועלת, והיתה אפילו שנונה, לו דמותו של רוי הוצגה באמת כפנטסיה גברית שבוקעת מתשוקתה של ג'ון לחיים הרפתקניים ורומנטיים יותר, אבל מאחר שסרטו של מנגולד מזניח את הממד הזה של הסרט, הופעתו של קרוז היא לא יותר ממופע של אנרגיה שאין לו מטרה של ממש. מאחר שהופעתו ממוכנת כמעט במכוון לא נוצר כל להט רומנטי בינו לבין דיאז, שחקנית שאינה משדרת תחושה של חום. בעקבות זאת, הסצינות הרומנטיות ביניהם נראות כפויות, כמו מריונטות שצווה עליהן להביע תשוקה זו לזו.
אילו "כמו יום ולילה" היה מממש את הפוטנציאל שטמון זו היתה יכולה להיות קומדיית פעולה סימפטית נוסח "בעקבות האוצר הרומנטי". זה יכול היה להיות סרט עכשווי נוסף, שרגעיו המוצלחים ביותר נושאים נפח של חלום, אלא שבסופו של דבר מעניין רק לנסות לאתר בו את הסרט שהוא יכול היה להיות.
קרדיט לעכבר העיר.
ציטוט ההודעה
