בימים אלה עלה לאוויר הקמפיין החדש של חברת "אירוקה" למשקפי שמש, בכיכובו של הזמר משה פרץ. בכך מצטרף פרץ לרשימה ארוכה ומכובדת של אמנים שכבר גזרו קופונים שמנים ואטרקטיביים והשכילו לככב בפרסומות מצליחות ומדוברות כדי למנף את הקריירה והכיס שלהם. למי מכם שטרם זכה לצפות בפרסומת, אספר שהסלוגן המלווה את פרץ בקמפיין הוא "להיות בשיא הקררה שלך" בפרפרזה על צירוף המילים "שיא הקריירה".
משה פרץ הוא אמן מבטיח. בגיל צעיר יחסית הספיק לשגר עשרות רבות של להיטים, למלא את היכל התרבות וקיסריה ולככב בראש המצעדים לא פעם. במונחים של היום מדובר בהצלחה מסחררת ללא עוררין. אחרי הכל, זה לא מובן מאליו להיות מושמע בכל תחנות הרדיו בכל רגע נתון ומדורג במקום הראשון במצעדי הפזמונים השונים. אבל בין זה לבין להיות בשיא הקריירה יש מרחק גדול. ואני אסביר.
קחו למשל את ישי לוי, מחלוצי הז'אנר הים תיכוני בארץ, שעוסק ביצירה כבר שלושה עשורים בחייו ומחזיק ברפרטואר עשיר של לא פחות מ-14 אלבומים (!!!), שישה מתוכם הגיעו למעמד של אלבומי זהב! לוי הוא הגורו והמורה הרוחני של אייל גולן ורבים וטובים אחרים. אם רק היה רוצה, היה ממלא את היכל נוקיה שבעה ימים בשבוע ובין הופעה להופעה גם משחרר שלאגרים לתחנות הרדיו. אם רק היה רוצה. אבל מה שמאפיין את ישי לוי הוא בעיקר הענווה.
הדוגמא של לוי ממחישה בצורה הטובה ביותר את דבריו של וינסטון צ'רצ'יל – "הענווה היא הפריבילגיה של המוצלחים באמת!" – שהרי אמן בסדר גדול כמו שלו, שהצלחתו אינה מוטלת בספק בעיני אף אחד, רק הוא יכול להרשות לעצמו לנהוג בצניעות אלגנטית שכזאת.
כשמשה פרץ בחר לככב תחת סלוגן המדגיש ומחצין את הצלחתו, הוא עלול לעורר אנטיגוניזם בעיני הקהל. כשאתה אמן יוצר, תן לקהל שלך להכתיר אותך כמצליחן, אל תכתיר את עצמך ככזה. כבוד ואהדה לא דורשים – מקבלים.
ארבע שנים (בלבד) של יצירה מוזיקלית לא הופכת אותך באופן מיידי לכוכב ואין בכך כל הבטחה שלא תהיה נפילה כואבת בהמשך. להיות יוצר סבלני שסולל את דרכו להצלחה באיטיות ובחכמה הרבה יותר מוערך וסקסי בעיני הקהל מאשר הרדיפה האינסופית אחרי ההצלחה, כמי שמבקש אישור ורוצה לומר: אני כאן.
בחטא היוהרה כולנו חוטאים מדי פעם, לכן זה כל כך נסלח ואנושי. החכמה היא להפיק את הלקחים והמסקנות לגבי דרכי הפעולה שלנו, שלעיתים מונעים מהאגו השתלטן.
מה דעתכם? מסכימים עם זהבה?
קרדיט כתבה - אתר חריף



ציטוט ההודעה
ספוילר:
