אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים - No One Knows About Persian Cats | זר
הצרה המרכזית של הסרט, " אף אחד לא שמע על חתולים פרסים" הוא שמדובר בסרט עם נושא חשוב אך הדרך בה הוא נעשה מונעת ממנו בסופו של דבר להפוך גם לסרט חשוב. הבמאי בהאמן גובאדי הזכור מהסרט "צבים יכולים לעוף" חוזר אל בתי הקולנוע בארץ עם סרט נוסף שאף קטף פרס בפסטיבל קאן.
הסרט שהיה צריך להיות יצירה מטלטלת ומרגשת על כך שמוזיקאים המעוניינים ליצור מוסיקה מחוץ למסגרת השלטונית חייבים לעשות זאת במחתרת, מתגלה כסרט מסע מוסיקלי בסגנון "בואנה ויסטה סוציאל קלאב" שבו הבמאי ושני הגיבורים שלו החולמים ליצור אינדי רוק (רק בלי הכישרון והכריזמה) נודדים ממוזיקאי אחד למשנהו ובעזרת שיחות איתם וכמובן קליפים מביכים בהם אותם מוסיקאים משתתפים, אנחנו נחשפים למגוון הרחב של היצירה המוסיקלית בטהרן.
לדאבונם של הצופים, המוסיקאים לא ממש מרשימים וכריזמטיים בדיוק כמו צמד הגיבורים האנמי ולא מוכשר במיוחד שבעיקר מיצרים שירים ילדותיים. הקליפים השונים לא ממש מרשימים. להפך, עשייתם חובבנית עד מביכה, והסצנה החזקה ביותר בסרט היא כלל לא קשורה לגורלם של הגיבורים אלא לכלבם המסכן. מסתבר שיש חוק באיראן שאוסר על נסיעה עם כלב ברכב. הסצנה שבה שוטר עוצר את רכבם ופשוט לוקח את הכלב שגורלו נחרץ לקול צרחות הגיבורה עושה את העבודה הרבה יותר מכול מוסיקאי איראני שמייצר מוסיקה בינונית ופוחד באמת להגיד את אשר על ליבו.
נראה שהבמאי בהאמן גובאדי והמוסיקאים שחברו לו מסתפקים בלמתוח בעדינות ביקורת בין השורות ורק בסוף הסרט כאשר הצופה מתחיל כבר לאבד את הסבלנות מתחוללת תפנית צפויה למדי המתרחשת מאוחר מדי ומכניסה קצת מתח בנאלי אך אפקטיבי לסרט מאכזב זה.
קרדיט ל"סרט"
ציטוט ההודעה
