"סולט": "טראש" קולנועי משעשע
בסרטה החדש "סולט", שבו היא מגלמת מרגלת רוסייה, אנג'לינה ג'ולי לא מפסיקה לרוץ. חבל שהיא לא מעניקה לדמות קורטוב של אנושיות
כשהבמאי האוסטרלי פיליפ נויס התארח ב-2002 בפסטיבל הקולנוע של חיפה לרגל הקרנת סרטו "ארוכה הדרך הביתה", שהציג את סיפורן המרגש של שלוש ילדות אבוריג'יניות שהופרדו ממשפחותיהן בצו האימפריה הבריטית ויוצאות למסע ארוך כדי להתאחד עמן, הביע נויס בראיון ל"הארץ" את יחסו האמביוולנטי לסרטי המתח והפעולה שביים בהוליווד, ביניהם להיטים כגון "משחקים פטריוטיים" ו"סכנה ברורה ומיידית", שניהם בכיכובו של הריסון פורד. התחושה היתה שהוא אינו רוצה לחזור לעשייה מסוג זה, בעיקר עקב הטראומה שהותירה אצלו העבודה על אחד מסרטיו ההוליוודיים הראשונים, "סליבר" בכיכובה של שרון סטון. היא היתה אז בשיא כוכבותה ועל פי דבריו (ודיווחים נוספים) התנהגותה בעת הצילומים היתה שערורייתית בלשון המעטה.
ואמנם, מאז אותה שנה ועד לשנה הנוכחית נויס לא חזר לעבוד בהוליווד. שני סרטי הקולנוע היחידים שביים מאז היו "האמריקאי השקט", גרסתו האינטליגנטית לרומן של גרהם גרין, ו"Catch a Fire", סרט שהתרחש בדרום אפריקה ולא הופץ מסחרית בישראל. כעת חזר נויס לעשייה הוליוודית במלוא מובן המלה: הוא ביים פעם נוספת סרט אקשן עתיר פעלולים בכיכובה של מי שמעמדה הקולנועי היום עצום בהרבה מזה ששרון סטון רק יכלה לחלום עליו, אפילו בימיה הטובים ביותר: אנג'לינה ג'ולי. עם זאת, ואף שנדמה כי הבימוי של הסרט "סולט" מחזיר את נויס לטריטוריה שהוא כבר שהה בה, יש כמה קווים משותפים מעניינים בין הסרט הזה לסרטיו הקודמים הלא הוליוודיים של נויס.
חיל הרגלים של הוליווד
באותו ראיון הכריז נויס שאינו מגדיר את עצמו כבמאי אוסטרלי או כבמאי אמריקאי, אלא כמי שמשתייך, כדבריו, לחיל הרגלים של הוליווד שנודד בעולם ומסוגל לעשות סרט בכל מקום ועל כל נושא. "סולט" אמנם שונה לחלוטין מ"ארוכה הדרך הביתה" ו"האמריקאי השקט" משום שהוא סרט אקשן שיש בו כמעט אך ורק אקשן. מי שמחפשים קורטוב של היגיון והמשכיות קוהרנטית בעלילה קולנועית כדאי שיחפשו אותם בסרט אחר. אבל שני מרכיבים מחברים בין הסרט לשני הסרטים הקודמים האלה: האחד הוא המסע, והשני הוא העיסוק בדמות שזהותה מטושטשת ברמות רבות.
נדמה כי "סולט" הוא סרט שצולם בשוט אחד. מובן שזה לא קרה, אבל התחושה הזאת מתעוררת מאחר שכמעט מתחילתו ועד לרגעיו האחרונים, כעבור 100 דקות, הגיבורה שלו, שמגלמת אנג'לינה ג'ולי, נמצאת בתנועה מתמדת. הסרט רץ אחריה, ויחד עמו הצופים, שרוב הזמן עוקבים אחר תנועותיה ולעתים מנסים לנחש מה תהיה תנועתה הבאה.
מתוך "סולט". מי שמחפשים היגיון והמשכיות בעלילה קולנועית, כדאי שיחפשו אותם בסרט אחר
מה היא לא עושה בסרט? מזנקת מגג לגג, קופצת מגג של רכב נוסע לזה של רכב נוסע אחר, יורדת ללא חבל במורד פיר של מעלית, ובעיקר אצה רצה ללא הפסקה כמעט, מבלי לעצור אפילו כדי להתנשף. נדמה כי רגעי המנוחה היחידים שהסרט מספק לה הם אלה שבהם היא מחסלת את אויביה בשלל כלי נשק ובקור רוח מעורר השראה. ומדוע דולקים בעקבותיה? משום שטוענים שהיא מרגלת רוסייה, אחת מיני רבים שהושתלו בארצות הברית במטרה לעורר מחדש את המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה.
מסיכה מעוצבת להפליא
אוולין סולט היא עובדת בכירה בסי-איי-אי, שזהותה לכאורה נחשפת על ידי עריק רוסי (השחקן הפולני דניאל אולבריצ'קי), שתוך כדי חקירתו מגלה שיש כוונה להתנקש בחייו של נשיא רוסיה כשיגיע לוואשינגטון כדי להשתתף בהלוויתו של סגן נשיא ארצות הברית. מהרגע שאותו עריק חושף את זהותה לכאורה, והממונים עליה מתחילים מיידית לחקור את ההאשמה כי זהו תפקידם, מתחילה סולט לרוץ כדי לעשות את דרכה בחזרה הביתה, והדרך היא ארוכה והבית, שהוא סימבולי הפעם, חמקמק אף יותר מב"ארוכה הדרך הביתה".
האם אוולין סולט אשמה במה שמייחסים לה? סרטו של נויס משחק עם האמת הזאת, והתחבולה הזאת לא היתה אפשרית לולא אנג'לינה ג'ולי גילמה את דמותה של גיבורת הסרט. ג'ולי, הן ברבות מהופעותיה הקולנועיות והן בחייה הפרטיים המתוקשרים כל כך, משדרת אמביוולנטיות. האמביוולנטיות הזאת פועלת לטובת הסרט דווקא משום שג'ולי מגלמת את דמותה של סולט בלי שמבע של רגש מינימלי יחלוף על פניה, שנדמות כמו מסיכה מעוצבת להפליא (היא אפילו אינה מביעה רגש כשאחד מהאנשים הקרובים לה נרצח).
היא נדמית כמו המצאה בדיונית, שיצאה מדפי איזשהו קומיקס (אף שהסרט אינו מבוסס על קומיקס); המצאה בתחפושת מתמדת, שבאה לידי ביטוי בין השאר בצבעי השיער המתחלפים שלה בסרט (היא מתחילה כבלונדינית ועוברת לשחור כהה) ותסרוקותיה המשתנות. באחד המהלכים היותר מופרכים של העלילה (וזו הגדרה מעט מגוחכת, כי אין מהלך בסרט שאינו מופרך), היא אפילו מתחזה לגבר בעזרת תחבולה הלקוחה היישר מסדרת הטלוויזיה וסרטי "משימה בלתי אפשרית".
זו מעין בדיחה בתוך הסרט, מאחר שהתפקיד הראשי בסרטו של נויס הוצע תחילה לטום קרוז, שכיכב בסדרת סרטי "משימה בלתי אפשרית", ואחרי שקרוז פרש מהפרויקט הוחלט להחליף את מינו של גיבור הסרט ולהציע את התפקיד לאנג'לינה ג'ולי. אבל להתחזות הזאת יש כמובן גם משמעות מעבר לבדיחה הפנימית. לג'ולי, בגלל המהות המסוימת מאוד של פניה היפות, יש איזושהי מהות אנדרוגנית, שסרטו של נויס משתמש בה בצורה מעניינת. היו כבר סרטי פעולה שבמרכזן ניצבו נשים, כגון "להרוג את ביל" של קוונטין טרנטינו בכיכובה של אומה תורמן או "האמיצה" של ניל ג'ורדן בכיכובה של ג'ודי פוסטר. עם זאת קשה לדמיין שחקנית נוספת כיום שהיתה יכולה לגלם את דמותה של אוולין סולט מבלי להעניק לדמות הזאת אפילו קמצוץ של מהות ריאליסטית או אפילו אנושית. מפעם לפעם, בעיקר לקראת סוף הסרט, ניכרת מידה של פגיעות בעיניה של סולט, אך דווקא אותה פגיעות מזדמנת מבליטה עד כמה דמותה היא זו של מכונת פעולה, שמתעצבת מתוך אובדן זהותה האישית, המקצועית והלאומית ופועלת מעבר להבחנות מגדריות מסורתיות.
את "סולט" אפשר להגדיר כ"טראש" קולנועי, שמזכיר לעתים את אותם סרטי פעולה סוג ב' שהופקו באמריקה בשנות ה-70. אבל זהו "טראש" משעשע מסיבות רבות, ובהן יחסו של נויס לחומר ולדמויותיהם של מנהיגי העולם המופיעים בו: גם נשיא רוסיה וגם נשיא ארצות הברית מוצגים בסרט כחסרי עוצמה וכריזמה, והאירוניה הנובעת מאופן ההצגה הזה מתקשר באיזשהו מישור לאירוניה שנויס הבליט בגרסתו ל"האמריקאי השקט" של גרהם גרין, שתיאר את שלביה הראשונים של התפתחותה של המלחמה הקרה ועימת בין נאיביות אמריקאית ערמומית לפיכחון אירופי יגע. סרטו של נויס כולל כמה וכמה אמריקאים שקטים שמייצגים את הממסד שדולק בעקבות אוולין סולט, שזהותה המטושטשת ומעמדה המיתולוגי, שהולך ומתעצם, מאיימים על אותו ממסד אבל אולי מסוגלים גם לגאול אותו.
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
