אני בן אדם מתקדם,מחכה למחר
כבר מזמן שחכתי שהלב שלי נשבר
ניזכר,בתקופה הכי הרעה ומבפנים נסגר
עובר עוד יום ואני שוכח את העבר,
לחיים חדשיים אני נגרר,בו אותי אוהבים
נמאסו כל הכאבים,נמאסו אליי כל הדברים
סוף סוף אני יכול מהתחלה לחיות את החיים
אז כולם חושבים מטאפורה ומשחקי מילים
אבל אפחד לא רואה את כל הסבל מבפנים
אני יושב בוכה,ומנסה לעצור את הדמעות
חולם על הצלחות,ובנתיים מקבל רק כשלונות
אז אני סוגר פה,לא רוצה בחיים האלה לחיות
אז נמשיך עם הזבל בחיים,אני בפנימיה
מהורים לא מקבל אהבה,כנראה שכחו אותי שמה
לא עושה דרמה,רק כותב את האמת,לא עוזב את העט
למה לי אהבה הם לא יכולים לתת?!.יושב בהכל בועט (ז"א בחפצים שבחדר)
לומד כדי לא להיות כמו ההורים,יושבים בבית מסטלבתים
מי רוצה הורים כאלה!?!איתם אתה מרגיש בתוך כלא
טוב פריקה אחרי חודשיים בלי לכתוב...





ציטוט ההודעה

!


