עבודה בעיניים: פרופיל של ז'אנר המוקומנטרי לקראת עליית "המשרד"
לקראת עליית הגרסה הישראלית ל"המשרד", אייל דץ עורך לכם היכרות עם ז'אנר המוקומנטרי, מהביטלס ועד ההצלחה היחידה של הז'אנר בישראל - "שוטטות"
גל של מאות שיחות טלפון נרגשות הציף את משרדי רשת הטלוויזיה של ה-BBC ב-1 באפריל 1957. כולם רצו לדעת איך הם משיגים את "עץ הספגטי שהופיע בטלוויזיה". כמובן שאין באמת דבר כזה עץ ספגטי. אותם בריטים אומללים פשוט נפלו קורבן לאחת המתיחות הגדולות בתולדות אחד באפריל- "כתבה דוקומנטרית" בתוכנית התחקירים המכובדת פנורמה של ה-BBC, שעסקה בקטיף הספגטי בטיצ'ינו שבשוויץ.
זו היתה הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש במדיום הטלוויזיוני לצורך מתיחת אחד באפריל, ואחד הזרעים הראשונים בז'אנר שלימים יצמח ויזכה לשם 'מוקומנטרי'- יצירה המוצגת כדוקומנטרית אך למעשה היא פיקטיבית ברובה, בדרך כלל על מנת ליצור סאטירה וללעוג לתופעות חברתיות כאלו או אחרות (שילוב בין המילה- mock לעג, ובין דוקומנטרי). בשני העשורים האחרונים הפכה היצירה המוקומנטרית לפופולארית ביותר והצליחה לטשטש לחלוטין את ההבדל בן אמת ובדיה.
הסרט המוקומנטרי הראשון באורך מלא הוא "A Hard Day's Night" (לילה של יום מפרך) המפורסם משנת 1964, בו מככבים חברי להקת הביטלס בתפקיד עצמם. הסרט, שבוים על ידי ריצ'רד לסטר, מציג יום טיפוסי לכאורה בחייה של הלהקה; החזרות, חילוקי הדעות בין חברי הלהקה, המעריצות המטורפות . אחר כך באו "David Holzman's Diary" (שנת '67), סרטו של ג'ים מקרברייד, העוסק בצעיר ניו יורקי שמתעד את חייו בסרט דוקומנטרי; "קח את הכסף וברח" (1969) של וודי אלן ו- "The Rutles", פארודיה מעולה על הביטלס, שוב הם, המתארת את שגרת יומם של ארבעה חברי להקה פיקטיבית כשם הסרט.
קרדיט לוואלה.
ציטוט ההודעה
