פסגת הפחד
ג'ורג' רומרו: "אני כבר חסין לסרטי אימה"
ב-1968, שיגר יוצר צעיר בשם ג'ורג' א. רומרו את "ליל המתים החיים", סרט אימה זעום תקציב שצולם בשחור לבן. הסרט האלים שכלל ביקורת חברתית, זכה להצלחה מפתיעה, הפך לפולחן, נתפס כיותר מעוד זוועתון, הוליד המשכונים, חיקויים גרועים, גרסאות כיסוי, ושינה את עולם סרטי האימה. מאז רומרו הפך לאחד ממלכי הז'אנר, המזוהה בעיקר עם זומבים, המנסים להשתלט על האנושות. הפרשנים מצידם רואים בסרטיו, סאטירה חברתית המנפצת ערכים מקודשים.
רומרו חגג בפברואר האחרון יום הולדת 70, וכשפגשתי אותו בפסטיבל ונציה האחרון, תהיתי מה פשר המשיכה של איש כל כך חביב ונחמד לסרטי אימה נוטפי דם בכלל ולזומבים בפרט.
"אני לא בהכרח נמשך לרעיון של זומבים", הוא הסביר. "זו פשוט נהייתה הפלטפורמה שלי. אני יכול להצהיר בעזרת הסרטים האלה מה שאני רוצה: סרטי הזומבים שלי עוסקים למעשה במהפכה ובאובדן הזהות
הפרטית. תמונות סטילס של אמריקה ברגעים היסטוריים. אם הייתי רוצה לעשות סרטים רציניים, שמבקרים את החברה ונושאים אחרים, הייתי הרבה יותר מתקשה".
שורד עם המתים
רומרו הציג בתחרות הרשמית של ונציה, סרט נוסף בסדרת הזומבים שלו: "הישרדות ל המתים" (אפשר להשיג אותו כעת בספריות ה-DVD של "האוזן השלישית") הממוקם באי יפהפה ומבודד השוכן סמוך לחופי צפון אמריקה. העלילה מראה איך תושבי האי נאלצים להתמודד לפתע עם הזומבים. שתי המשפחות העשירות השולטות באי מתפצלות, מאחר ולכל אחת מהן יש גישה שונה איך לטפל בבעיית הזומבים. גם ליחידה של חיילים יש מה לומר בנידון.
זומבי כל העולם התאחדו. מתוך "ההישרדות של המתים"
"הרעיון לסרט הזה התחיל אצלי כבר לפני כמה שנים", מגלה רומרו. "הוא לא על שום דבר ספציפי שקורה עכשיו, אבל הוא כן משקיף מהצד על המעורבות של ארצות הברית בעיראק ואפגניסטן. עצוב לי לראות איך החבר'ה הצעירים מגיעים לארצות הללו ומתעמתים עם מלחמות שבטיות, שהם לא מכירים בכלל, ולעולם לא יצליחו לפתור.
"אמרתי לעצמי שזה מעניין כנושא אוניברסלי. אנשים שנולדו לא מזמן לא יודעים אפילו מה התחיל את השנאה והאיבה, והם פשוט נלחמים ויורים אחד בשני. אפילו בארצות הברית יש עדיין שנאה נגד שחורים ואנטישמיות, ואמרתי לעצמי ששווה לעשות משהו על זה. אמרתי לעצמי: בו נעיף את הגג בסרט הזה. יש כאן כמה קטעים שהם ממש 'לוני טונס'".
נדמה שאתה נהנה להשריץ דם מלאכותי ולפוצץ דברים.
"לא ממש. אני יודע שהרבה אנשים, בעיקר השחקנים שמגלמים אצלי את הזומבים, ממש נהנים מזה. לפעמים, למרות שסיימנו את יום הצילום, הם משאירים את האיפור ומשתגעים. הם אומרים: 'אני אראה את זה לחברה שלי'".
בלילה אתה חולם על זומבים?
"לעולם לא חלמתי עליהם. באופן כללי, אני בחור פשוט שחי חיים די שקטים. אני יושב בבית ומקשיב למוזיקה קלאסית, הולך לפיקניקים ומטייל. גם חברי, מחבר ספרי האימה סטיבן קינג, הוא הבחור הכי נורמלי בעולם. הוא מעדיף לקנות מוצרים של קבוצות בייסבול, מאשר לעולל דברים מוטרפים. 'אין לנו סיוטים, כי אנחנו מעבירים את כולם אל הצופים' הוא אומר לי. ואני אכן מתייחס לסרטיי כאל סיוטים".
מי מפחד מזומבים? מתוך "ההישרדות של המתים"
"לפעמים אני הולך עם סטיבן קינג לראות סרטי אימה אלימים, ובעוד חלק מהצופים נרתעים ועוזבים את האולם באמצע, אני וסטיבן פשוט יושבים, אוכלים פופקורן ומצחקקים. שנינו גדלנו על סרטי אימה, ואנחנו כבר חסינים להם".
פרנקנשטיין ודרקולה כאבות רוחניים
רומרו נולד בניו יורק לאם ממוצא ליטאי ולאב קובני. בילדותו הוא אהב לצפות בסרטי אימה, כמו "פרנקנשטיין" ו"דרקולה" והושפע מהם. "גדלתי גם על חוברות קומיקס שעסקו בסיפורי קברים ומכשפות", הוא נזכר.
לדברים האלה ולהשתעשע מהם".
בהמשך, רומרו התרשם מהסרט "סיפורי הופמן" (1951) של הצמד מייקל פאול ואמריק פרסבורגר ("נעלים אדומות"),
שהדגים לו שאפשר בקולנוע להשתמש בפנטסיה כדי לייצור מטאפורות. ב-1960 הוא סיים את לימודיו באוניברסיטה והתחיל לביים סרטים קצרים ופרסומות.
לדברי רומרו, הוא התגלגל לממלכת האימה ממש במקרה. בגלל שהוא לא התברך בתקציב משמעותי, רומרו נאלץ לעשות בעזרת חבריו את "ליל המתים החיים". "מאחר ולא יכולתי להשתמש בערפדים כי היו יוצרים אחרים שהשתמשו בהם לפניי, התלבטתי מה לעשות. בסוף החלטתי ללכת על יצורים שאוכלים בשר, במקום לשתות דם", מגלה רומרו, שלא טרח אף פעם להשתלב בהוליווד. הוא בחר להיות אאוט-סיידר ואינדיבדואליסט, ומתגורר בפיטסבורג.
תקוע בז'אנר. מתוך "יומן המתים" של רומרו
"מאז אני תקוע בז'אנר הזה. אף פעם לא קראתי זומבים לגיבורי הסרטים שלי וגם לא חשבתי עליהם כאלה. תמיד חשבתי עליהם כאילו הם במקום מרוחק ותחת הנהגה של מישהו, כמו קוסם או משהו. בדרך כלל גם ניסיתי להתחמק משימוש במילה זומבים".
זומבים פוליטים
את ההצלחה של "ליל המתים החיים" אפשר לייחס גם למהפכה שפקדה את אמריקה בשלהי הסיקסטיז, ולמאבק נגד מלחמת וייטנאם ולמען זכויות האזרח. "חלק נכבד מהפרשנים דיברו על העובדה שגיבור סרטי היה אפרו-אמריקאי. אבל לא התכוונתי לומר משהו בליהוק הזה, ולא שיחקנו על המתח הגזעי בסרט – פשוט דוויין ג'ונס היה השחקן הכי טוב באזור, וגם חבר קרוב, אז ליהקנו אותו לתפקיד הראשי. זה בכלל לא היה קשור למאבק על זכויות השחורים.
מחאה נגד מלחמת וייטנאם? מתוך "ליל המתים חיים"
"כשסיימנו את הסרט, נסענו לניו יורק כדי להראות אותו למפיצים פוטנציאלים. בדרך לניו יורק, פתאום לשותף שלי נפל האסימון – הוא קלט שהעובדה שדוויין הוא שחור נתנה לסרט כל כך הרבה משקל. ואנחנו לא חשבנו על זה בכלל".
רומרו מודע כמובן להיותו גיבור קאלט ואייקון נערץ. "בהתחלה, חשבתי ש'ליל המתים חיים' כבר סוס מת, אבל כמה שנים אחרי שהוא יצא, קיבלתי תגובות נלהבות עליו מיוצרים אירופאים ואילו המוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק עשה לו מחווה. אנשים התחילו להכנס לזה ברצינות ולחקור את הסרט, ולדעתי זה לא היה נחוץ. רוב הניתוחים שנכתבו על הסרט, פשוט מופרכים, כי לא חשבתי על הדברים האלה שעשיתי אותו.
מה הקשר לאל-קאעידה? מתוך "יומן המתים"
כיום, החוקרים אפילו טוענים שהזומבים בסרטים שלי מייצגים את העולם השלישי או את ארגון אל-קאעידה, אבל אני לא ממש עוקב אחרי כל הדברים, שמתפרסמים עליי באינטרנט. בכל מקרה, אני יודע שיש לי הרבה מעריצים שנהנים מעבודתי, ומרגישים את החתימה שלי בכל סרט שאני עושה".
מה אתה חושב על סרטי האימה שנוצרו בשנים האחרונות?
"אני לא ממש מעריך את רוב סרטי הזומבים שנעשים כיום. אני חושב שהרבה אנשים יגידו שהזומבים שלי לא ממש מאיימים. זה חלק מהעניין. אני לא מחפש תחרות".
אתה רוצה לעשות עוד סרט זומבים?
"יש עוד כיוונים שארצה לנסות, אבל אני מעוניין לעשות עוד שני סרטי 'מתים'. למשל, אני רוצה לקחת דמויות משנה מסרטי 'יומן המתים' ולהראות מה קרה להן בהמשך. אנשים רוצים לראות אנשים מתים בצורה מתוחכמת, וזה די קשה".
ג'ורג' רומרו: "אני כבר חסין לסרטי אימה"
ציטוט ההודעה
