הוא היה נער פלא ב"מה עובר על גילברט", קיבל מקפצה ב"טיטאניק" ומככב "התחלה" - אז למה, למרות הכל, נדמה שליאונרדו דיקפריו לא מצליח לרגש? נטע אלכסנדר בודקת מה קרה לכוכב הכי מבטיח של הוליווד. ואף מילה על בר רפאלי
סוכן: "ליאו, יש לי תסריט מדהים בשבילך. זה תפור עליך בול".
ליאונרדו דיקפריו: "אני עדיין מתאושש מהסרט הקודם, אבל אני מקשיב. את מי אני אמור לשחק?"
סוכן: "גבר אמריקאי".
דיקפריו: "בסדר".
סוכן: "מדוכא, מבולבל ורדוף רגשי אשמה".
דיקפריו: "אני איתך".
סוכן: "שמנסה להשתחרר מטראומת עבר שקשורה לאשתו".
דיקפריו: אני מביא עט".
סוכן: "הוא סובל מסיוטים ופחדים אבל מצליח להיות מאופק, ובסוף יש טוויסט שאמור להשאיר את הצופים עם פה פעור ".
דיקפריו: "סגרנו. יש רק דבר אחד שמטריד אותי...."

סוכן: "אל תדאג, אין שום זכר להומור, מודעות עצמית או סתם ציניות בתסריט בכלל ובדמות שלך בפרט".
דיקפריו: "מתי מתחילים לצלם?"
הדיאלוג הזה אומנם מדומיין, אבל הוא יכול היה להתרחש בשנים האחרונות לפני שלושה סרטים שונים שליאונרדו דיקפריו כיכב בהם. בימים אלו המבקרים בארה"ב ובעולם לא מפסיקים להלל ולשבח את התחלה, המותחן המתוחכם שדיקפריו בן ה-36 סוחב על כתפיו החסונות. עם הצלחה קופתית פנומנלית, דיקפריו יכול בהחלט לנוח על זרי הדפנה. הוא אחד משחקני האופי הבודדים הפועלים היום בהוליווד שחתומים על שוברי קופות שמושכים קהל לא רק בזכות בדיחות הפרשות גוף למיניהן (ע"ע בן סטילר ואדם סנדלר), התבססות על קומיקס או תקציבי ענק שמוקדשים לתלת ממד. דיקפריו משתייך לזן הנדיר של אותם "שחקנים רציניים" שמככבים בעיקר בדרמות או במותחנים אינטילגנטיים ומפתיעים.

צפו בטריילר של "התחלה":


נער הפלא ההוליוודי החל את הקריירה הקולנועית המטאורית שלו ב"מה עובר על גילברט?" (1993) שזיכה אותו במועמדות לאוסקר בגיל 19. הוא המשיך לקטוף שבחים כשגילם את ג'ים קרול, כדורסלן צעיר שמדרדר לסמים, ב"יומן נעורים" מ-1995. הפרצוף הנערי, הגוף השדוף והעיניים העצובות של דיקפריו הצעיר הפכו את סיפורו הטרגי ומעורר ההשראה של קרול לביוגרפיה מרגשת וגררו השוואות בלתי נמנעות בין דיקפריו לצעירים הוליוודים אחרים שהיטיבו לשלב פגיעות וקשיחות כמו ג'יימס דין או ריבר פניקס.
בהמשך נכנס דיקפריו לתקופת הדרמות הרומנטיות שהפכו אותו לאליל נערות בינלאומי – "רומיאו וג'ולייט" (1996) לצד קלייר דיינס ו"טיטאניק" (1997) שהוכיח רשמית שליאונרדו דיקפריו הוא שם שמסוגל למשוך מיליונים לקופות. עבור "טיטאניק" הרוויח דיקפריו סכום זעום יחסית של 2.5 מיליון דולר, אבל ההצלחה האדירה של הסרט הקפיצה את שוויו בהוליווד ובשנת 2000 הצטרף דיקפריו רשמית למועדון היוקרתי של שחקנים שמרוויחים מעל 20 מיליון דולר לסרט בזכות התפקיד הראשי ב"החוף". בעשור האחרון דיקפריו הפך לאחד הכוכבים הגדולים והרווחיים ביותר שפועלים היום בהוליווד. ב-2007 הוא דורג חמישי ברשימת המרוויחים הגדולים ביותר בהוליווד, אחרי מייק מאיירס, אדי מרפי, ג'וני דפ ו-וויל סמית'. לצד ההצלחה הכלכלית, דיקפריו זכה להצלחה ביקורתית ואמנותית כששיתף פעולה עם במאים נחשבים כמו וודי אלן ("סלבריטי"), מרטין סקרוסזה ("השתולים", "הטייס", "כנופיות ניו יורק", "שאטר איילנד") ולאחרונה גם כריסטופר נולאן ב"התחלה", שהפך כאמור ללהיט קופתי וביקורתי ולאירוע קולנועי יוצא דופן.

העלה את ערכו - טיטאניק (1997):



שתי הבעות פנים

אז איפה בעצם מסתתרת הבעיה?באופן מצער, כוחו של דיקפריו הוא גם עקב האכילס שלו. הרצינות שהוא מפגין בדרמות האחרונות בהן הוא כיכב ("חלון פנורמי", "שאטר איילנד" ו"התחלה") מתחילה להפוך לקריקטורה. בשלושה סרטים של במאים שונים דיקפריו שיחק דמויות דומות כל כך, שלעיתים נדמה כי מדובר באותה דמות – גבר צעיר שמנהל מערכת יחסים סבוכה עם אישה מעוררת בנפשה. בכל המקרים, הדמות הנשית – בין אם מדובר בקייט וינסלט או במריון קוטיאר – עושה מעשה קיצוני שמטלטל את הגיבור ומערער את שפיותו. בנוסף, בכל הדרמות הללו דיקפריו עוטה על פניו את אותן שתי הבעות: עצב וזעם.

כמובן, אין שום דבר רע בלשחק דמויות שמזכירות זו את זו, ויש מבקרי קולנוע שיטענו שזו הדרך המתוחכמת לבנות דמות קולנועית שצוברת היסטוריה ומשמעות לאורך הקריירה של השחקן (כפי שקלינט איסטווד הצליח לעשות באופן מופתי בסרטיו המאוחרים, ובעיקר ב"גראן טורינו" שהתככב עם הייצוגים של דמותו הקולנועית הגברית והקשוחה). הבעיה היא שהדמויות שדיקפריו מגלם סובלות מקפאון רגשי, שהופך אותן לקריקטורות לא אמינות. תחושת החנק והדכאון ב-חלון פנורמי מושגת בעיקר בזכות תצוגת המשחק של וינסלט, שמגלמת את אשתו של דיקפריו. בשאטר איילנד הטוויסט הסופי אמור לעורר רגשות חזקים אבל מותיר את הצופה מתוסכל ומאוכזב (בלי לחטוא בספויילרים – מדובר בטוויסט שניתן לחזות אותו מקילומטרים). וב"התחלה", הלהיט הטרי ביותר מבית מדרשו של דיקפריו, סיפור האהבה שאמור להניע את העלילה מתמסס אי שם בין החלום הרביעי לחמישי. הרצינות המתאמצת של דיקפריו, שאינה מותירה שום מקום לאנתחתא קומית או לניואנסים רגשיים, הופכת את סרטיו האחרונים ליצירות מתוחכמות, אנינות ומעניינות מאוד – אבל לא מרגשות. החוויה שהם מספקים היא אינטלקטואלית, אבל קרה, ולכן אין זה מפתיע שבסצנת מפתח ב"התחלה", שבה הצופים מגלים מה קרה לאשתו של הגיבור, יש תחושה חזקה ומטרידה של דז'ה-וו (ולא בגלל שחלמנו את זה פעם).

קרדיט ל"עכבר העיר"

צפו בטריילר ל"שאטר איילנד":