איך הפך ריאן מרפי לאחד הבמאים המבוקשים בהוליווד



אף על פי שההומור שלו מרושע ואין לו כמעט ניסיון קולנועי, נבחר ריאן מרפי לביים את הסרט החדש "לאכול, להתפלל, לאהוב". מה מניע את השאפתנות חסרת המעצורים של יוצר הסדרות "ניפ/טאק" ו"גלי"?


כשנודע לג'וליה רוברטס שריאן מרפי מתכנן לעבד לקולנוע את רב המכר האוטוביוגרפי "לאכול, להתפלל, לאהוב" היא שאלה מיד, "מי?" את יודעת, הסביר הסוכן שלה, הבחור שיצר את "ניפ/טאק", הסדרה החולנית והמעוותת על ניתוחים פלסטיים. "אה, הבחור מ'ניפ/טאק'. הפרט הזה עורר את תשומת לבי", נזכרת רוברטס.
איך הצליח אדם חסר ניסיון קולנועי כמעט לחלוטין להשתחל לתפקיד הבמאי של סרט גדול ועסיסי? מסוקרנת, היא הסכימה להיפגש עם מרפי במסעדה במאליבו והבינה מה התשובה עוד לפני שהגיע המשקה הראשון. "נשביתי בקסמו מיד", אמרה רוברטס, "עכשיו אנחנו כמו החברות הכי טובות".
מרפי הוא אכן דמות מפתה. הביטחון העצמי שלו גובל בשחצנות, ההומור שלו מרושע, השאפתנות שלו מפחידה אבל גם נלהב לרצות ומתעניין באופנה: זו תרכובת משכרת. שלא לדבר על הסחרור האוחז בך כשאת עומדת לידו. זה אינו גבר שמתבייש בבושם שלו, איב סן לורן.
"אה, הבושם המפורסם שלי", אמר בארוחת ערב במסעדת שאטו מרמון בלוס אנג'לס. "הסיבה לכך היא שכשהייתי מתבגר יכולתי להרשות לעצמי רק את הבושם הזול של הלסטון".
עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו. מרפי, שעבר מ"ניפ/טאק" ל"גלי" (Glee), הסדרה המוסיקלית המצליחה על מקהלת בית ספר תיכון, נהפך לאחד הבמאים המבוקשים בהוליווד. שמו נישא על שפתיים כמועמד לביים את הגרסה הקולנועית של "מכושפות". סרטי סוני אנטרטיינמנט, מפיצי "לאכול, להתפלל, לאהוב" שיעלה בישראל בספטמבר, שילמו לו 2.5 מיליון דולר לכתיבת קומדיה רומנטית - עם רוברטס - ו-2.5 מיליון נוספים לבימויה.
גם הקריירה הטלוויזיונית שלו נוסקת. מרפי, בן 44, חתם באחרונה על עסקת פיתוח חדשה לארבע שנים בסך 24 מיליון דולר עם פוקס המאה ה-20. הוא יקבל נתח כספי מהפסקול וממכירות סיבוב ההופעות של "גלי" ורשאי להעלות אותה לברודוויי.
הישגים לא רעים לבחור שגדל למשפחה ענייה באינדיאנפוליס, סבל מרדיפות בשל היותו הומו מוצהר ובעשור הראשון של חייו המקצועיים היה עיתונאי ב"מיאמי הראלד" וב"אנטרטיינמנט ויקלי". אם לשאול משפט מסו סילווסטר, מאמנת המעודדת האגו-מניאקית מ"גלי", שמגלמת ג'יין לינץ': "תכירו בזה, אני אגדה. זה קרה".


ריאן מרפי (מימין) עם כוכבי "לאכול, להתפלל, לאהוב"


כל קריירה הוליוודית, גם קריירה לוהטת כשל מרפי, ניזונה מלהיטים. ל"לאכול, להתפלל, לאהוב" שיצא בסוף השבוע שעבר בארצות הברית יהיה מן הסתם קהל מובנה של מיליוני קוראים, הודות לספרה של אליזבת גילברט המתעד את המסע שלה לאחר גירושיה בחיפוש אחר משמעות ואהבה. ובצד השלילי - הסרט האחר היחיד שביים עד עתה מרפי, "לרוץ עם מספריים" האפל, נכשל בקופות והכנסותיו ממכירת כרטיסים בכל העולם הסתכמו ב-7.5 מיליון דולר.
עדיין לא ברור גם אם "גלי" הוא תופעה שתמצה את עצמה במהירות, ובאיזו מידה מרפי יוכל להמשיך על גל ההצלחה הזה לאורך זמן. "ניפ/טאק" נחשבה מבריקה בעונות הראשונות, אבל עד מהרה סטתה מדרכה כשמרפי החל להקדיש זמן רב יותר לפרויקטים אחרים. סדרת טלוויזיה נוספת שיצר, "Popular", שהיתה גרסה קלילה יותר ל"מלכות הכיתה", ירדה לאחר שתי עונות.
אם מרפי מוטרד מ"לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא אינו מראה זאת. "קראתי את הספר אחרי הפרידה האיומה ביותר בחיי והגבתי בעוצמה רבה לעניין של להמציא את עצמך מחדש", אמר. "אני גאה מאוד בתוצאה. אני חושב שהרבה אנשים יזדהו עם הסרט, מהרבה סיבות". אבל הוא מדגיש כי אינו חושש להיכשל. "זה בסדר ליפול, כי כשנופלים לומדים מזה", אמר. "ככה אתה לומד מי אתה".
המאבק לזהות ולהמצאה עצמך מחדש הם עניינים חוזרים ומתמידים בעבודתו של מרפי. ב"לאכול להתפלל לאהוב", הדמות של גילברט מדלגת על פני יבשות בחיפוש אחר "הכל ברחבי איטליה, הודו ואינדונזיה", לאחר גירושים קשים. ילדי מקהלת האאוטסיידרים של "גלי" רוצים שיקבלו אותם והם מביעים זאת באמצעות התבלטות. "ניפ/טאק" היה התבוננות על הסיבות לכך שאנשים שונאים את עצמם. אפילו הפרויקטים שלו שלא הגיעו למסך הגדול מתאימים לתנאי הזה. "זה שק הקסמים הרגיל שלי", אמר על פיילוט לערוץ FX ושמו "Pretty/Handsome", על איש משפחה טרנסקסואל.
האובססיה שלו לעיסוק בזהות מובילה לילדותו בדרך זו או אחרת. מרפי סבל מהצקות בתיכון בשל היותו הומו מוצהר ששר במקהלה והנהיג מועדון מעריצים מאולתר של מריל סטריפ (הוא דרש מחברי המועדון לצפות ב"בחירתה של סופי" ארבעה סופי שבוע רצופים). אבל בעיוות משונה של הגורל הוא גם היה פופולרי, ונהג לבלות עם הקווטרבק של נבחרת הפוטבול

_________________

מתוך "גלי". "זה בסדר ליפול. לומדים מזה"

הייתי מתמסטל לצלילי ה'מודי בלוז', ואחר כך מקשיב לברברה סטרייסנד", אמר. "פשוט הייתי ילד כזה". הוא טוען שהביטחון העצמי היה הסיבה לכך שהצליח להתנייד בין הקליקות השונות. "אנשים לא הבינו אותי, אבל הקרנתי ביטחון מסוים ולכן הניחו לי לנפשי".

את חיי המשפחה היה קשה יותר לנווט. סבתו הרשתה לו לצפות ב-"Dark Shadows", אופרת סבון גותית. אבל אביו השמרן וחובב הספורט לא ידע מה לעשות בנער שרצה מינוי ל"ווג". האם, לשעבר מלכת יופי שוויתרה על חלומות התהילה והזוהר כדי להקים משפחה, התמודדה עם בעיות משלה. "היא היתה מרחפת בבית עם כוס יין לבן ורוצה להיות משהו שלא היתה", הוא מספר.
מרפי גם נאלץ ליישב את זהותו עם הערכים הקתוליים המחמירים של המשפחה. הוריו היו דתיים מאוד, עד כדי כך שלפעמים היו נזירות יוצאות איתם לחופשה. הוא זוכר שישב ליד נזירה במושב האחורי של המכונית המשפחה ושר בצרחות את "ליידי מרמלד". "אני זוכר שהנזירה חייכה", אמר מרפי. "ההורים היו הרבה פחות מרוצים".
אחד הרגעים הקשים, לדבריו, היה כשאביו, שעבד כמפיץ עיתונים, פלט שקיבל טלפון בעבודה והדובר אמר לו שבנו הומו והוסיף כינוי גנאי עסיסי. מרפי אומר שאביו עזב בפתאומיות את החדר ולא העלה שוב את הנושא. הפרק ב"גלי" שבו קורט, זמר הסופרן הדרמטי וחובב האופנה, רואה את אביו המאצ'ו מתפרץ על פין, שחקן הפוטבול, על שהשתמש באותו כינוי, מבוסס על החוויה ההיא. "מבחינתי להיות אמן זה לקבל הזדמנות לבטא מה שהייתי רוצה שיקרה", אמר מרפי.
היה לו תמיד ברור מי הוא. כשהצהיר שהוא הומו בגיל 15 - ושיש לו קשר רומנטי עם בן 22 - הוריו לקחו אותו לפסיכולוג, שלאחר שתי פגישות הכריז שזה נכון ושהם יכולים לקבל זאת כעובדה או להתנגד לזה.
כמתלמד בעיתון "נוקסוויל ניוז סנטינל" ב-1985 הוא נדרש לכתוב במדור הפלילים. ביומו הראשון הוא נשלח לסקר שוד בחנות משקאות. השודד ירה בפניו שלו ברובה וריסק את פרצופו. במקום להעמיד פני כתב חדשות רציני וקשוח ביקש מרפי מיד העברה למחלקת הלייף סטייל ושם כתב כתבה על עניבות צהובות לגברים שהגיעה לעמוד הראשי. "אף פעם לא חששתי לומר מה אני רוצה", אמר. "האדם הלהוט ביותר הוא שמנצח".
כדי לשתף עמו פעולה צריך עור עבה. ג'ניפר סולט, ידידתו שעבדה אתו ב"ניפ/טאק" וכתבה אתו את התסריט של "לאכול, להתפלל, לאהוב", משווה את מרפי לאנה וינטור. "שונא את זה. שונא את זה. שונא את זה. אוהב את זה", אמרה סולט. "זה בדיוק ריאן" (מרפי, תמיד לבוש ומאובזר בהידור, מקדיש גם תשומת לב רבה לאופנה יוקרתית).
סולט מספרת על שיחת טלפון שהתקיימה בזמן שכתבו את התסריט של "לאכול, להתפלל, לאהוב". מרפי אמר באופן בוטה שאינו מרוצה מאחת הטיוטות שלה. "הוא אמר משהו כמו, 'רציתי את "הפצוע האנגלי" וזה מה שאת נותנת לי?'", היא נזכרת. "הייתי מרוצה מעצמי על כך לא התחלתי לבכות בטלפון. אחר כך בטח הסתובבתי עם פרצוף נעלב כמה זמן, ובסופו של דבר השלמנו".
היא וכותבים אחרים שעבדו עם מרפי אמרו שהם מעריכים את הישירות שלו, ואת העובדה שהוא אינו רגיש מדי ביחס לביקורות הנמתחות על הכתיבה שלו. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה בכל הפרויקטים שלו. ב"גלי" הוא בוחר את כל השירים, התלבושות ואף את הגופנים המשמשים את חומרי השיווק. "אין אדם שעושה עבודה יצירתית בלי שיהיה פרפקציוניסט", אמר קווין ריילי, נשיא פוקס אנטרטיינמנט. "ריאן הוא במאי ומחבר, ופירושו של דבר שהוא נוגע בכל תחום".
אבל האם הוא לוקח על עצמו משימות רבות מדי? הנטייה הזאת היא אחת התאוריות לאובדן הדרך של "ניפ/טאק", ויש בציבור דאגה ל"גלי".
לא, אמרה דידי גרדנר, נשיאת פלאן בי אנטרטיינמנט, חברת ההפקה שבבעלות בראד פיט שהפיצה את "לרוץ עם מספריים" וגם את "לאכול, להתפלל לאהוב". "ריאן מתעניין מאוד בהרבה דברים, והוא מכריח את עצמו להיענות לאתגרים חדשים ולהתפתח כאמן", אמרה. "אין ספק שיש לו הרבה אומץ, אבל הוא תמיד מצליח".
בהתבסס על ניסיונה ב"לאכול, להתפלל, לאהוב" רוברטס מסכימה לקביעה. "ריאן פשוט עבד ועבד ועבד - ובתנאים לא מי יודע מה", אמרה על הצילומים בהודו ובבאלי. "כל יום אמרתי לעצמי, נו, מתי הוא יישבר?"
הוא אכן נשבר בשלב מוקדם ב"גלי". רייל זוכר שמרפי כרע תחת עומס העבודה על הסדרה וניסה להתמודד עמן בזמן שהשלים את צילומי "לאכול, להתפלל, לאהוב". בכירי פוקס באו לפגישה אתו במסעדת שאטו מרמון בלוס אנג'לס, הנחשבת לביתו השני (היא היתה ביתו למשך כמה חודשים בשנות ה-90). מרפי שידר קור רוח. "אני חושב שהיה צעיף על צווארו ושהוא הרכיב משקפי שמש", אמר ריילי.
אלא שההתנהגות התיאטרלית הופסקה עד מהרה, לאחר שעורב ענקי נחת שוב ושוב על השולחן. כולם צחקו, ומרפי וצוות פוקס יישרו את ההדורים. "היו תקופות של נתק רציני, שהוא לא דיבר אתי ואני לא דיברתי אתו", אמר ריילי. "אני מוכן לקבל את היחסים ההפכפכים האלה, אם מה שיוצא מזה בסוף זה גאונות. ועם ריאן זה תמיד קורה".

קרטיד לעכבר העיר