הסודות המשפחתיים של סטנלי קובריק
כריסטיאן קובריק חיה 42 שנים נהדרות עם בעלה, הבמאי סטנלי קובריק. אבל בעשר השנים שחלפו מאז מותו פקדו אותה טרגדיות משפחתיות. כעת היא מדברת לראשונה על הבת שמתה מסרטן והבת שנהפכה לסיינטולוגית, וגם מגלה למה דודה יצר סרטים לגבלס
יום חמישי בערב והדמות הזעירה של כריסטיאן קובריק עולה לבמה בסומרסט האוס שברחוב סטרנד בלונדון, להציג הקרנה תחת כיפת השמים של סרטו של בעלה המנוח, "שבילי התהילה". היא קוראת טקסט שהוכן מראש: "לפעמים יש תחושה שאירועים חשובים בחיים כאילו קרו אתמול. אבל עברו 53 שנה מאז ראה אותי סטנלי בטלוויזיה הגרמנית ושכר אותי לעבודה..."
סטנלי קובריק נתן לכריסטיאן תפקיד של זמרת ברים. הם נישאו וכמעט לא נפרדו ב-42 השנים מאז. הם גידלו שלושה ילדים: ויויאן ואניה, וכן את קתרינה, בתה מנישואים קודמים. עכשיו, כשאינה מנהלת את בית הספר לאמנות שלה מאחוזת צ'ילדוויקברי שבהרטפורדשר, כריסטיאן נודדת בעולם ומגוננת על מורשתו של סטנלי, מנסה לדמיין איך הוא היה רוצה שהדברים ייעשו. היא ממשיכה לקרוא: "סטנלי היה אדם יוצא מן הכלל, ובאורח פלא הוא חשב אותו דבר עלי. בשל כך היו חיי חיים טובים, נהדרים מכל היבט שהוא". המשפט הזה כבר אינו תקף. לאחר ארבעה עשורים בצ'ילדוויקבורי - שבה יצרו בני הזוג תערובת ברוכה ושוקקת חיים של עשיית סרטים וחיי משפחה - פקדה אותה שורה של אסונות. זה הקשור לבתה ויויאן היה סוד משפחתי, אבל עכשיו היא רוצה לדבר על כך.
התוודעתי לכריסטיאן במשך שמונה שנים. הקשר בינינו נוצר כשעשיתי את סרטי התיעודי "Stanley Kubrick's Boxes", שבו בדקתי את תוכנם של אלף ארגזים שהותיר אחריו הבמאי. היא היתה תמיד מאירת פנים ומקסימה, אף על פי שכדבריה התקשתה להתמודד עם ה"תהום" שנפערה עם מותו ב-1999. באחת הפעמים היא ואניה ראו אותי מעלעל באחד מפנקסיו הישנים. היא אמרה: "מעציב אותי מאוד לראות את החפצים הישנים שלו. הנייר כל כך מאובק וישן וצהוב. הם נראים כל כך עצובים. האדם שמאחוריהם כל כך מת".
אסור להתקרב לכוח
היו כמה דברים שתמיד חששתי לשאול אותה עליהם, למשל כל מה שקשור לדודה, וייט הרלן, אבל הערב אנחנו נפגשים לארוחה והיא מעלה את הנושא בעצמה. "סטנלי ואני הגענו מרקע שונה, מנוגד באופן גרוטסקי ממש", היא אומרת. "אני חושבת שזה נתן לנו משהו נוסף. הרקע שלי היה מזוויע, קטסטרופלי, בעיני סטנלי". היא עוצרת לרגע. "כילדה, הכרתי את הדוד שלי כאיש כיפי. הוא ואבי רצו להצטרף לקרקס. הם היו לוליינים. הם היו מטילים אותי באוויר. זה היה עולם ליצנים מושלם. איש לא יכול לדמיין שאפשר להכיר מישהו שהיה אשם כל כך, באופן אינטימי כל כך - ולא לדעת את זה".
מתברר שכשהרלן לא השתטה עם כריסטיאן הוא כתב וביים סרטי תעמולה לגבלס. הידוע שבהם היה סרט ושמו "היהודי זיס", שבו יהודים מושחתים ונפסדים משתלטים על עיר גרמנית והורסים אותה, בוזזים אוצרות, מטמאים נשים אריות וכדומה. הסרט הוקרן מול יחידות אס-אס לפני שנשלחו לתקוף יהודים. הרלן נשפט פעמיים על פשעי מלחמה, וזוכה לאחר שהוכיח שגבלס התערב בסרט "היהודי זיס" ואילץ אותו לערוך אותו מחדש ולהחדיר בו אנטישמיות רבה יותר.
"הטעות הגדולה של הדוד שלי, כמו במקרה של הרבה אנשים מוכשרים, היתה שהוא בילבל בין כישרון לאינטליגנציה", אומרת כריסטיאן. "הוא היה איש קולנוע גדול ומפורסם. הוא נראה יותר טוב ודיבר יותר יפה והיה לו המון קסם אישי. בגלל זה הוא חשב שהוא גם הרבה יותר אינטליגנטי מגבלס. גבלס היה חכם בהרבה מהדוד שלי". היא עוצרת. "אנשי קולנוע, שחקנים, הם בובות. אנחנו טיפשים. אנחנו עם של טיפשים".
כריסטיאן אומרת שהסיפור של דודה אישש את העיקרון שהנחה אותה ואת סטנלי בחייהם: תמיד לחשוד באנשים בעמדת כוח, או בכאלה שמשתוקקים להיות בעמדת כוח. "סטנלי אמר כל חייו, 'אסור להתקרב לכוח. לא להתיידד עם אף אחד שיש לו כוח אמיתי. זה מסוכן'.
"שנינו היינו חרדים בנסיעות כשצריך להציג את הדרכון. הוא לא אהב את הרגע הזה. תמיד היינו צריכים לעבור בכניסות נפרדות, הוא עם שתי הבנות האמריקאיות (שלנו) למעלה, ואני ובתי הגרמנייה למטה. הזרים למטה! הוא היה מחפש אותנו בעצבנות: האם יקבל אותנו בחזרה?".
כריסטיאן צוחקת; הם כמובן שבו והתאחדו תמיד. הם בילו חיים שלמים בצ'ילדוויקבורי, האחוזה שבה יצר סטנלי את המיני-אולפן העצמאי שלו ושממנה יצאו הילדות לבתי ספר מתקדמים שהתרחקו מהייררכייה. בתה הגרמנייה קתרינה ממשיכה להתגורר בצ'ילדוויקבורי עד היום, מציירת ומייצרת תכשיטים ומסייעת לאמה לנהל את בית הספר לאמנות. אבל שתי בנותיה של כריסטיאן מסטנלי אינן. לא היה לי מושג, כשפגשתי ב-2007 את אניה, בתם האמצעית, שהיא חולה. "זו היתה אחת המתנות הנהדרות שלה לבנה - היא לא נתנה לו להרגיש במחלה הנוראית שלה", אומרת כריסטיאן. "היא מתה במשך עשר שנים. עם כל הדברים שעוברים כשחולים בסרטן. אובדן השיער. כל הסיפור. היא עברה דברים איומים".
כשפגשתי אותה, האם חשה כאבים? "כן", אומרת כריסטיאן. "היתה לה מחלת הודג'קינס. כאב לה מאוד. היא היתה דומה מאוד לסטנלי, מהרבה בחינות. היא דמתה לו באופן חיצוני וירשה ממנו תכונות רבות. היא היתה אינטליגנטית וחביבה". אניה מתה ביולי 2009, בגיל 50.
את בתם הצעירה, ויויאן, לא פגשתי מעולם. דובר על כך שהיא שוהה בלוס אנג'לס, אבל הרגשתי שלא מתאים שאשאל עליה משום שמשהו קרה. ויויאן היתה בעבר נוכחות בולטת במשפחה. כשהיתה בת 17 היא ביימה סרט תיעודי מבריק על מאחורי הקלעים של "הניצוץ". כשהיתה בת 24 הלחינה את הפסקול של "מטאל ג'אקט". היא צילמה 18 שעות של חומר מאחורי הקלעים כדי לתעד גם את עשיית הסרט הזה, אבל הן מעולם לא נערכו. היא מבליחה פה ושם בחומר ארכיוני של סרט שצפיתי בו בעבר: יפה, מלאת חיים, עקשנית. בשלב מסוים סטנלי מפנה אליה את המצלמה והיא אומרת לו שאם לא יכבה אותה היא תוריד את החולצה ותביך את כולם. הוא ממהר לכבות את המצלמה.
"היא אדם נפלא", אומרת כריסטיאן. "יפהפייה, נבונה מאוד, מוכשרת באופן מדהים בכל מיני תחומים, מוסיקלית מאוד, שחקנית נהדרת, היא ניגנה בכל כלי נגינה בקלות, שרה, רקדה, שיחקה, לא היה שום דבר שהיא לא היתה מסוגלת לעשות. היו בינינו ריבים, אבל אהבנו אותה מאוד. ועכשיו איבדתי אותה". היא עוצרת. "אתה יודע מה? פעם שמרתי את זה בסוד כי קיוויתי שזה ייעלם. אבל איבדתי תקווה. זהו, היא איננה".
הכל התחיל, היא אומרת, כשסטנלי ערך את "עיניים עצומות לרווחה", בכיכובם של טום קרוז וניקול קידמן. סטנלי ביקש מוויויאן לכתוב את פסקול הסרט, אבל ברגע האחרון היא אמרה שלא תעשה את זה, נסעה לסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס ונעלמה. "היה להם ריב קשה. הוא כעס מאוד. הוא כתב לה מכתב של 40 עמודים וניסה להחזיר אותה. הוא התחנן בפניה בלי סוף לחזור הביתה מקליפורניה. אני שמחה שהוא מת ולא ראה מה קרה בסוף".
ביום לווייתו של סטנלי, מספרת כריסטיאן, הגיעה ויויאן ואתה אשה שאיש לא הכיר. "היא פשוט ישבה בחדר של ויויאן. לא אמרה לנו שלום. רק ישבה שם. כולנו היינו מוטרדים. מי זאת? התברר שהיא משהו בסיינטולוגיה, לא יודעת מה".
ויויאן הסבירה למה הצטרפה לסיינטולוגיה?
"זו הדת החדשה שלה", מושכת כריסטיאן בכתפיה. "ודרך אגב, לא היה לזה שום קשר לטום קרוז. שום קשר".
אולי זו היתה הדרך שלה להתמודד עם מותו של אביה?
"אני מניחה שהיא היתה עצובה מאוד. אבל שוב, אין לי דרך לדעת. אני לא יודעת כלום. זאת האמת. אני לא יכולה להגיע אליה בכלל. היו לי שתי שיחות אתה מאז שסטנלי מת. האחרונה היתה לפני שמונה שנים. היא נהפכה לסיינטולוגית ולא רצתה לדבר אתנו ולא ראתה את אחותה הגוססת, לא באה ללוויה שלה. ואלה היו ילדות קרובות מאוד זו לזו".
נראה שהיא מיטיבה להתמודד עם הטרגדיות בחייה. "אני לא מתביישת לומר שכן, זה נכון", היא אומרת. "אבל גם הייתי עצובה מאוד. הילדות שלי עזרו לי. אניה, בייחוד".
מה הוא היה חושב
היא אומרת שכשסטנלי היה חי הוא גונן עליה ועל בנותיהם מפני לחצים, מפני העניינים המשפטיים והכספיים שבחיים, והניח להן לרחף באחוזה ללא דאגות. אבל מותו הפתיע את כולם, וכריסטיאן נאלצה להתמודד עם מטלות שלא ציפתה להן. היא שוב ושוב מנסה לדמיין מה הוא היה חושב. האם הוא היה מטפל אחרת בסיפור של ויויאן? האם היה מרוצה מהדרך שבה היא מדברת עליו בראיונות?
"אני מאוד מודעת לנוכחותו ומוקפת בה כשאני עושה את הדברים האלה", היא אומרת ומניפה את ידה אל במת סומרסט האוס. בשנה-שנתיים האחרונות הוקרן "אודיסאה בחלל: 2001" ברויאל פסטיבל הול בביצוע מלא כולל תזמורת חיה, תיאטרון ברביקן הקדיש עונה שלמה לקובריק, נכתב ספר בהוצאת טאשן על נפוליאון ("Napoleon: The Greatest Movie Never Made") ועוד.
"האם הוא היה מרוצה מזה?" היא אומרת. "אני מנהלת אתו שיחות, כי אני לא מאוד בטוחה בעצמי. ואני מנסה לחיות כמו שהוא היה רוצה שאמשיך לחיות, בגלל הנכדים וכל זה. אני גם מטבעי אוהבת חברה".
בסוף הפגישה אני אומר לה, במבוכת מה, שבעיני היא דמות מעוררת השראה. היא חושבת על זה לרגע. "אני שמחה מאוד שמצאתי חן בעיני סטנלי", היא עונה.
כשבאתי הביתה סיפרתי לידיד, מעריץ של קובריק, שנפגשתי אתה לארוחה. "מוזר, חשבתי עליה בדיוק היום", הוא עונה. "מעריץ של 'דמדומים' אמר לי, 'יש משהו יותר רומנטי מאדוארד ובלה?' ומיד חשבתי, 'האופן שבו כריסטיאן קובריק מגוננת על מורשתו של בעלה'".
קרדיט ל"עכבר העיר"
ציטוט ההודעה
