"הרוצח שבתוכי": עוד נסיון עיבוד קולנועי לספרו של ג'ים תומפסון
לא מעט במאים ניסו לעבד לקולנוע את יצירתו האפלה של הסופר האמריקאי ג'ים תומפסון. עכשיו מצטרף אליהם מייקל וינטרבוטום, שבגרסה חדשה ל"הרוצח שבתוכי" מבקש לפענח את דמותו של רוצח שטני
סטיוון קינג אמר פעם על הסופר ג'ים תומפסון: "הוא היה מטורף. הוא נכנס בריצה אל תוך התת-מודע האמריקאי עם להביור ביד אחת ואקדח בשנייה, צורח כמו משוגע. אף אחד לא התקרב לקרסוליים שלו".
אותן תכונות שבעטיין ספריו של תומפסון כה מרתקים - הפראיות, המקוריות והמיניות האפלה והאלימה - הן גם שקוסמות ליוצרי קולנוע. סטנלי קובריק החתים את תומפסון על חוזה בשנות ה-50, תור הזהב של הסופר, וסם פקינפה שכר את שירותיו בשנות ה-70, לקראת סוף חייו. אבל שני ההסכמים נגמרו רע, ולא רק משום שתומפסון היה אלכוהוליסט ואיש מדון.
חזונו של תומפסון ייחודי כל כך, שבמשך השנים התברר כי הוא חסין לעיבודים קולנועיים. שתי הגרסאות לספרו "הבריחה" - זו של פקינפה משנת 1972 והגרסה המחודשת של רוג'ר דונלדסון מ-1994 - מדוללות; מושמט מהן הסממן המעניין ביותר של הספר: סיום שבו שתי הדמויות המרכזיות, שודד בנקים ואשתו, שוקעים בגיהנום פיסי ורוחני. סרטו של ברט קנדי מ-1976 "הרוצח שבתוכי", בכיכובו של סטייסי קיץ' הצעיר והחתיך, הוא סרט מבולבל, שיוצריו לא החליטו אם הוא אמור להיות פילם נואר מסתורי, סרט זוועה או מותחן פסיכולוגי.
הגרסאות הקולנועיות הטובות ביותר עד כה לרומנים של תומפסון נעשו בידי במאים אירופים דווקא: "הנוכלים", שביים ב-1990 סטיוון פרירס הבריטי, וסרטו של ברטרן טוורנייה הצרפתי מ-1981 "Coup de Torchon", עיבוד לרומן "Pop. 1280". רבים רואים באחרון את הסרט הטוב ביותר שנעשה על פי תומפסון. עכשיו מייקל וינטרבוטום, בריטי נוסף, מקווה להצטרף לרשימה בגרסתו החדשה ל"הרוצח שבתוכי", בכיכובם של קייסי אפלק, ג'סיקה אלבה וקייט הדסון, שתעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע.
מתוך "הרוצח שבתוכי". חזון ייחודי
קובריק כינה את "הרוצח שבתוכי", שראה אור ב-1952, "כנראה הסיפור המצמרר והאמין ביותר בגוף ראשון על מוח מעוות ונפשע". יש הטוענים כי זהו ספרו הטוב ביותר של תומפסון - שגם מגלם רבים מהקשיים הכרוכים בעיבוד יצירתו למסך הגדול.
מה שהאמריקאים מחמיצים
זה סיפורו של לו פורד, סגן שריף בעיירה קטנה בטקסס, שמתגלה כרוצח כפייתי וחסר לב. מלכתחילה יש בו סצינות של אלימות מבעיתה, לרבות פסקה מפורסמת המתארת רצח פרוצה ונפתחת כך: "דחקתי אותה לקיר, חבטתי בה, וזה היה כמו להכות בדלעת. קשה, ואז הכל התפוצץ בבת אחת".
כמו רבים מהרומנים של תומפסון, "הרוצח שבתוכי" מסופר בגוף ראשון, והקורא בסופו של דבר מגלה כי לו עצמו מת: הוא מדבר אל הקורא מתוך הקבר, כביכול, וקולו כמספר הוא מפתה וחמקני כמו קולו המשדל את קורבנותיו. איך נוכל להאמין למלה שיוצאת מפיו? רוברט פוליטו, מחבר הביוגרפיה של תומפסון, הסביר בראיון: "תומפסון אינו דומה לסופרים שמרבים להשוות אותם אליו. הוא לא דומה לדאשיל האמט, לריימונד צ'נדלר. הספרים אינם ריאליסטיים. הם קרובים יותר לפנטסמגוריה".
על פי השערה שהביע טוורניה לא מכבר, אחת הסיבות לכך שהאירופים מוציאים תחת ידיהם סרטים טובים יותר על פי ספרים של תומפסון היא שהם רואים בו סופר רציני, ולא מחבר ספרי מתח. "יש מרכיב מטפיסי אצל תומפסון, והאמריקאים תמיד משמיטים אותו", אמר. "הם מוציאים את כל מה שהופך את הספר לגדול: את הדיאלוג, את ההומור הנהדר. בעיני הוא מזכיר כסופר את הנרי מילר, את סלין". הוא גם התלונן על שתי הגרסאות הקולנועיות של "הבריחה". על החלק מתוך הספר שקוצץ מהן אמר: "אפשר לעשות סרט מעניין מאוד רק ממנו".
בצרפת, נזכר טוורנייה, "Pop. 1280" (אוכלוסייה 1280) ראה אור לא בכריכה רכה פשוטה אלא במגזין הנחשב "נובל אובזוורטר", שבו הופחתה משום מה האוכלוסייה ל-1275. "רומנים שלמים נכתבו כאן על מה שקרה לחמשת האנשים האלה", צחק.
"Pop. 1280", כמו "הרוצח שבתוכי", מתרחש בטקסס ומספר על שריף רברבן שיוצא לרצוח כמה מאנשי העיירה. גרסתו של טוורנייה, "Coup de Torchon", החלה להתגבש, הוא המשיך וסיפר, רק כאשר זנח את הניסיונות להעביר את הסיפור לפאריס העכשווית ובמקום זאת התיק אותו למערב אפריקה - נוף שיש בו המידה הנכונה של מוזרות תומפסוניאנית. הוא קיבל את הרעיון, לדבריו, מקריאה חוזרת של "מסע אל סוף הלילה" של סלין, שהבהירה לו כי התיאורים של מערב אפריקה הקולוניאלית הם "בדיוק העולם שתיאר תומפסון".
צופים קמו ויצאו
וינטרבוטום אומר כי בתחילה התעניין בעבודתו של מחבר ספרי מתח אחר משנות ה-50, דייוויד גודיס, שספרו "Down There" היה המקור לסרטו של טריפו "מי ירה בפסנתרן", אך הזכויות לא היו זמינות ולכן פנה ליצירתו של תומפסון. בתחילה לא ידע על קיומה של הגרסה מ-1976 ואמר שעדיין לא צפה בה.
וינטרבוטום, שלא כמו טוורנייה ואפילו פרירס, השתדל מאוד לעשות מה שהוא מכנה "סרט נאמן מאוד", הממעיט לסטות מהטקסט שבספר. גרסתו לסצינת ההכאה מפורשת כל כך, שבהקרנות מוקדמות קמו כמה מהצופים ויצאו מן האולם. הוא גם מרחיב מה שבטקסט מופיע רק במרומז ומתעמק בחיבתן של כמה מהדמויות לסקס סאדו-מאזוכיסטי קשוח.
מימין: "הנוכלים", משמאל: "הבריחה". מבוססים על הספרים של תומפסון
שלא כמו סרטו של ברט קנדי מ-76', שבפלאשבק מפתח הסבר פרוידיאני מפורט לדמותו של לו - סצינות שבהן הוא מוכה וצופה באביו מקיים יחסי מין, וכן כמה צילומים מטאפוריים של פיצוצי מכרות תת-קרקעיים, ליתר ביטחון - גרסתו של וינטרבוטום, כמו הספר, מותירה את אופיו של לו סתום. הוא יכול להיות פסיכופת שעבר סירוס בידי אביו, פשוטו כמשמעו, הוא יכול להיות רוצח בדם קר המתחזה לפסיכופת פגוע כדי לעורר אהדה והבנה, והוא יכול להיות מישהו שכל אחד מאתנו יכול להפוך להיות כמוהו בנסיבות הנכונות (או הלא-נכונות).
"חששתי ליצור סרט שיהיה מפורש מדי", אומר וינטרבוטום. "דברים כאלה קורים, איך מבינים אותם? רציתי לתהות על קנקנו של רוצח, לתהות על קנקנם של בני אדם".
מהמורה נוספת בעיבודים לספרים של תומפסון היא אפלה מוגזמת - סגנון הפילם נואר שהוא כשלעצמו משתייך לסוגת המותחנים הזולים - ווינטרבוטום השתדל מאוד להימנע גם מכך. סרטו, שצולם באוקלהומה, מולדתו של תומפסון, נראה סרט שמח - על פני השטח, מכל מקום - בצילומי חוץ שטופי שמש ומכוניות בצבעי סוכריה משנות ה-50. הפסקול, כשאינו מאהלר או שטראוס (כדי לרמז על הצד השכלתני החבוי של לו), הוא סווינג טקסני עליז.
לדברי וינטרבוטום, קייסי אפלק בתפקיד לו מיטיב "להיות שקט ולעורר בך סקרנות לדעת מה קורה בתוך הראש שלו". רוב הזמן הסרט בוחן את הדברים מבעד לעיניו, ומפעם לפעם אפלק עוצר לרגע ומביט למצלמה - לא במודעות עצמית אלא בדרך שמבהירה כי לו עוסק בהעמדת פנים כלשהי. "אפילו על הסט לא ידענו בדיוק מה קייסי חושב", אומר וינטרבוטום.
איך לא להיות במאי
וינטרבוטום, בן 49, מדבר במהירות כה רבה עד שמשפטיו נשמעים לפעמים כמברקים ממולמלים, חסרי פיסוק. הוא עושה סרטים בדחיפות דומה, ומ-1995 השלים כמעט 20 סרטים. סברינה ברודבנט, אשתו לשעבר ואם שני ילדיהם, כתבה ספר, כנראה אוטוביוגרפי, על נישואים שמתפרקים משום שהבעל הוא במאי קולנוע מכור לעבודה, שתמיד ממהר לאתר צילומים כלשהו.
וינטרבוטום ידוע בעיקר בזכות הסרט "בכוח הלב", עם אנג'לינה ג'ולי בתפקיד מריאן פרל, ו"9 Songs", הסרט הגרפי ביותר מבחינה מינית שהוקרן מחוץ לבית קולנוע פורנוגרפי. העובדה שהמוניטין שלו צנועים למדי נעוצה כנראה בכך שאינו מתייחד בסגנון מסוים, חוץ מחוסר שקט. הוא עשה קומדיות וסרטים תיעודיים למחצה, מערבון, סרט דרכים, אפוס מדע בדיוני, דרמת שחקנים קטנה וגרסאות נוספות ל"Jude the Obscure" ו"טריסטרם שנדי", ולעומת זאת דחה הזדמנות לעשות סרטים הוליוודיים גדולים כגון "תקנות בית השיכר".
צפו בקדימון ל"הרוצח שבתוכי":
בכמה מסרטיו וינטרבוטום משתמש במצלמות כתף ומעודד את שחקניו לאלתר. חלק מהקסם ב"הרוצח שבתוכי", הוא אומר, היה שהוא דרש סגנון הפוך. "לא רציתי להשתמש במצלמות כתף כאן", הוא אומר. "ולא רציתי לעשות פסטיש או מחווה לסרט האפל. אני חושב שהכתיבה של תומפסון ישירה ורזה מאוד. במידה רבה היא כמו טקסט בתיאטרון. צריך להיצמד אליו. אני זוכר שחשבתי: ‘זה החזון של תומפסון, לא שלך. בוא ננסה לצלם את זה'". הוא עוצר ומוסיף, "זו הקלה גדולה, למען האמת".
בצעירותו עבד וינטרבוטום כעוזרו של הקולנוען הבריטי לינדזי אנדרסון, ואף שחיבב את אנדרסון והתפעל מעבודתו, לדבריו הוא למד ממנו איך לא להיות במאי. "לינדזי אהב להשתטות ולענות אנשים", הוא אומר. "הוא תמיד היה עסוק בצד המשחקי של הסרט. זה היה חשוב לו יותר מהסרטים עצמם".
המודל לחיקוי שלו היה אינגמר ברגמן, שעליו עשה שני סרטים תיעודיים, ממשיך ומספר וינטרבוטום. "חשבתי שהכרתי את כל הסרטים שלו, אבל התברר שיש לו אולי 50 סרטים", הוא אומר. "וזה עוד נוסף על כל המחזות שהוא עשה. מה שלמדתי ממנו הוא שלעבוד הרבה זו לא בעיה".
והוא מוסיף: "מלבד גיוס הכספים, כל הפעולות שקשורות בהפקת סרט מהנות מאוד. בעיני, כשאתה עושה סרט, זה הזמן שבו אתה מקבל את כל הרעיונות לסרט הבא. כשאתה עושה סרט אחד, זה גורם לך לרצות לעשות עוד סרט. אני לא חושש לעשות יותר מדי סרטים. אני מוטרד יותר מהאפשרות להפסיק לעשות סרטים".
עכבר העיר
ציטוט ההודעה
