מגרש השדים: ראיון עם רועי רוזן
מגרש השדים: ראיון עם רועי רוזן
חשבתם שהסקנדל נגמר עם התערוכה "איווט"? חכו עד שתראו את "צא", סרטו של רועי רוזן. אפילו בפסטיבל הקולנוע בונציה נבהלו ודרשו ממנו לשמור את הפרטים בסוד. רוזן, שבעבר הזמין אותנו להיכנס לדמותה של אווה בראון, פילגשו של היטלר, מסביר איפה עובר הגבול בין פוליטיקה ופורנוגרפיה ולמה לא חייבים להאמין לווידויים של
"אלו מכם ששמעו עליי, יודעים שעשיתי קריירה שלמה משקרים, שערוריות, תמונות מגונות, זהויות בדויות. העמדתי פנים שאני אינני אני. לא עוד. יש לעשות מיד את הדבר הקשה והאמיתי. אתם עומדים לשמוע את הווידויים של רועי רוזן" (מתוך עבודת הווידאו "וידויים").
סרטו של האמן רועי רוזן, "צא", אמור להיות מוצג בסוף השבוע בפסטיבל הקולנוע בונציה. בימים שקדמו להקרנה הסתובבו מנהלי התחרות בחשש שמא תמונות מהסרט יודלפו החוצה, יעוררו מהומה ויובילו ללחצים פוליטיים שימנעו את הצגת העבודה הפרובוקטיבית במסגרת קטגוריית הסרטים האקספרימנטליים. הם גם הורו לרוזן לא לומר מילה בתקשורת.
אוצרי הפסטיבל ידעו איזה חומר נפץ יש להם ביד. "צא", שהוכן במקור לתערוכה "איווט", שעוררה לאחרונה סערה בישראל, מורכב מצילום טקס גירוש שדים, שנעשה כסשן סאדו-מאזוכיסטי בין שתי בחורות. השולטת מכה בישבנה של הנשלטת הקשורה באזיקים ועירומה לגמרי. במהלך ההצלפות פולטת המוכה ציטוטים מתוך ראיונות ששר החוץ אביגדור ליברמן העניק בשנים האחרונות לתקשורת הישראלית והרוסית.
"הם חששו מסנסציוניזם", מתייחס רוזן לראשונה לסרט. "מאוד קל לקחת עבודה שבה בחורה ערומה סופגת מכות ומוציאה משפטים מהפה בסגנון 'יש אנשי שמאל שדומים לקאפו במחנה השמדה' - ולהציג את זה בצורה שטוחה כסרט הסתה, צהוב או פורנוגרפי. הם רצו להגן על הסרט".
זה לא מעט פרנואידי?
"הפסטיבל ומנהליו פועלים תחת ממשלת איטליה, שהיא לא בדיוק שמאלנית עכשיו. כנראה שהיו שם לחצים. מרכילות בין אוצרים אני יודע שיש שם עצבנות. כשאתה מסתכל אחורה ורואה מה הגורל של סרטים שעשו את ההצלבה בין פוליטיקה למיניות, אתה מבין שיש סיבה לעצבנות. בזמן תערוכת 'איווט' היו איומים בתביעה מצד עורכי הדין של ישראל ביתנו. מנכ"ל משרד החינוך שלח למנכ"ל בית ברל איום מובלע שכספים יוקפאו אם לא יינתן דין וחשבון על התערוכה".
זו לא העבודה הראשונה של רוזן שהטרידה את הממסד, וכנראה שגם לא האחרונה. רוזן, מהאמנים המרתקים ומעוררי המחלוקת הפועלים בישראל, נע כבר שני עשורים באזורי סכנה. הוא נחשב לחריג, אינטלקטואל, רדיקל ופוסט מודרניסט. עבודותיו מורכבות, מרובות משמעות, ומציבות אתגר גדול לצופה. ב"חיה ומות כאווה בראון" הזמין את הצופים להפוך לפילגשו של היטלר. ב"ז'וסטין פראנק" ייצר פורנוגרפיה נשית העורגת על סמלים יהודיים. ב"וידויים" דקלמו עובדות זרות פרטים מחייו השערורייתיים.
הוא מודע לביקורות נגדו, ונחשב למנסח הכי טוב שלהן. בכך הוא מותיר את מבקריו חסרי מילים. יש שרואים באמנות שלו משהו מתועב, יש שמעריצים את הווירטואוזיות שלו. אף אחד לא נותר אדיש. זבולון המר המנוח קרא להחרים את תערוכותיו, אחת מתלמידותיו הקימה את "מועדון המעריצים של רועי רוזן". יש גם קבוצה בפייסבוק. הוא פרסם כמה ספרים יוצאי דופן, הציג כעשר תערוכות יחיד, והקריירה שלו מתנהלת בין ישראל (כאן הוא מיוצג על ידי גלריה רוזנפלד) לחו"ל. לאחרונה מונה לראש לימודי ההמשך במדרשה לאמנות בבית ברל
"צא" הוא יצור כלאיים, מהסוג
החביב על רוזן, בין מציאות לפנטזיה. בתחילת הסרט מספרות המשתתפות - יוענה גונן, אקטיביסטית קווירית, ואלה שפירא, פעילה בקהילת הסאדו-מאזו - על הזיקה שלהן ליחסי השליטהכניעה. במהלך השיחה הן מחליטות לערוך טקס לגירוש השד. שד הליברמן, שד הגזענות.
יומיים לפני הצילומים עמד הפרויקט ליפול. "מי שהייתה אמורה להיות הסאב (הנשלטת) קיבלה רגליים קרות. המטרה שלי ושל המפיקה הייתה למצוא בחורה עם נטייה שמאלנית, שמוכנה להופיע בעירום מלא ועוד לספוג מכות. אל אלה הגעתי ברגע האחרון דרך אקס סטודנטית שלי שעבדה איתה במועדון סאדו".
למה דווקא ליברמן? זו לא מטרה קלה מדי, מתבקשת מאליה?
"לא ליברמן הוא הנושא, אלא סוג של בחינה עצמית של כלל המפה הפוליטית. יוענה אמרה: לבוא משמאל ולהתקיף את ליברמן, זו סיטואציה פשוטה מדי. ליברמן הוא רק התגלמות של השד, לא השד עצמו".
קדם לצילומים תחקיר ממושך. "המשימה הקשה הייתה להגיע למקומות שמאפשרים להזדהות עם ליברמן. שני תחקירנים עברו על מקורות רוסיים. חשבו ששם הוא יותר רך ואישי. אבל לא. הוא לא מנפנף באשתו, ילדיו, או הוריו. הוא נמנע מלהיות סנטימנטלי, מה שפוליטיקאים אחרים עושים בצורה מגעילה. אני רציתי לייצר קרשנדו רגשי, שבסופו של דבר ההזדהות הרגשית תעלה, שהשיא במשפט המדהים שלו: 'בל נשכח שרות המואבייה הייתה זרה'".
יש ליברמן אחר?
"אני לא רוצה להתייפייף. ליברמן כליברמן מזעזע אותי מבחינה פוליטית. העמדות שלו מעוררת בי פלצות. מצב שבן אנוש נזרק ממדינה ריבונית למדינה בה אין לו אזרחות זה כדברי חנה ארנדט פשע נגד האנושות. אבל מה שמעורר אצלי באמת פלצות זה המרכז שרוצה להחזיק את החבל משני צדדיו".
מה פתאום לשלב סאדו-מאזו וליברמן?
"המכשיר בעבודות שלי הוא כפל קול. יש המון סוגי וידויים שבהם הפיצול בין המתוודה למוודה נמזגים לדמות אחת. ריטואל עונג שהופך לריטואל עינוי, ואז הווידוי נסחט. זה המכשיר של וידוי תחת עינויים. הוידוי הוא תמיד אישי, והאישי בישראל הוא גם פוליטי".
האתגר האמיתי הוא שלילה עצמית.
הוריי הנהדרים הורישו לי לב רגיש; להם הוא היה מקור אושר, ולי היה מקור פורענות כל ימיי. הכל כאב, וכאבם של אחרים עוד היה קשה מכאבי. פעם אמרה לי אמא ששמרטפית בכתה בגללי. המחשבה שהסבתי סבל טלטלה אותי. גשם של רעלים ונשורת שטף את הבית" (מתוך "וידויים", 2008).
רוזן נולד ברחובות ב-63' וגדל ברמת השרון. "אני זוכר אותה כסוג של סיוט. הסיוט של הסדר. מה שהטריד אותי שזו שכונה מודולרית, כל הבניינים נראים אותו דבר. בגיל עשר עליתי לאוטובוס לתל אביב, שראיתי בה מקום אמיתי. האנדרוגניות שלי סמלה עבורי משהו מאוד בריא. רק מאוחר הבנתי שאני חריג, שאחרים תופסים אותי כקיצוני".
הוא נרשם ללימודי אמנות בתיכון תלמה ילין. "היו שם אוסף מוזר של אנשים, שראו בחתרנות את נקודת המוצא של האמנות. רלי אזולאי למדה שנה מעליי. היא וחבר לכיתה כתבו 'מוות למתנחבלים' בכניסה לבית הספר. זה עורר שערורייה גדולה. זו הייתה הרוח. התקיימה שם קהילה קטנה.
"הייתי מגלומן. חשבתי על עצמי בתיכון כאמן ברמה מאוד גבוהה. רפי לביא סימן עבורי את מה שאני מורד בו. חשבתי שאין להם מה ללמד אותי, שאני מכיר את מורשת המדרשה. בגיל 17 באתי לסלון הפתוח שלו עם תיק עבודות והוא הציע לי ללמוד במדרשה. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד אמנות באוניברסיטת תל אביב, והוא אמר: בשום פנים ואופן לא".
NRG
ציטוט ההודעה
