עזרה
היי לא כתבתי כאן המון זמן ופשוט הגיע השלב שאני רוצה להתייעץ איתכם.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל כי פשוט קשה לי. אני אמורה לשמוח והכל וברוך ה' יש לי ממה לשמוח אבל לא יודעת כל פעם אני מוצאת לעצמי איזשהו תירוץ לדאוג.
אני כ''כ רגישה שאם פשוט קורה משהו מרגש או להפך אני נותנת לזה להישתלט עליי ומתחילה לדאוג ולחץ וכו'...
ברוך ה' יש לי את האמא הכי טובה בעולם,שעוזרת ותומכת בי ופשוט היא אחת ויחידה ,ובעזרתה רק בעזרתה אני יוצאת ממצבים כאלה,אבל אני לא יכולה כל הזמן לנג'ס לה שתעזור לי , למרות שהיא כן מוכנה ואני ממש אסירת תודה לה על הכל.
טוב,אני יעבור לנושא העיקרי-שנה שעברה ובכלל כל השנים עד לשנה שעברה היה לי כיף בבצפר והייתי עם חברות בהפסקות אבל קרה מקרה שאני לא רוצה לספר עליו,ששינה את ההתנהגות של כולם כלפיי,ומי שדאג שזה ייקרה היו חברות מכיתה ט',כלומר זה קרה בכיתה ט' ומאז המקרה הזה,כולם מתעלמים ממני,אבל למרות זאת ,איכשהו עוד הבלגתי שנתיים והכל היה בסדר.
אבל אז הגיע החופש הגדול של כיתה יב' ופשוט כל החופש הייתי לבד,לא יצאתי אפילו פעם אחת עם חברות,רק עם המשפחה ולבד.
כ''כ נפגעתי מזה,מהיחס ,ושלא תבינו לא נכון, ה''חברות'' האלה שעשו את מה שעשו סתם הפילו שמועות שאני אפילו לא יודעת איזה ובגללם כולם הפנו לי את הגב,אני בכלל לא יודעת למה!
ואז בגלל כל זה,בגלל העומס שסחבתי איתי בגב שנתיים נישבר לי!
החלטתי שיותר אני לא ייתן שינצלו אותי בחיים,כי אנשים באים אליי רק כשהם צריכים טובה, ואז שוחכים מי אני ושאני בכלל נמצאת.
אבל כשצריכים משהו,ניזכרים בי ובאים אליי בחיוך ומחבקים ומתוקים והכל.
שנתיים הייתי עם זה,ופשוט נמאס לי!
אני גם בן אדם וגם רוצה שיכבדו אותי במינימום לפחות. אני לא מבקשת הרבה.
ואז אחרי שכל החופש לא הייתי בקשר עם אף אחד,הגעתי השנה לכיתה יב',וכמו שתיארתי לעצמי-אני לבד.
ולא רק שאני לבד,אף אחד גם לא שם לב לזה שאני לבד ומעלמים ממני.
בנוסף לזה,יש מורה שמשגעת אותי,היא יודעת שקשה לי במקצוע ולא מוכנה לעזור לי,בכוונה מכשילה אותי!
פשוט נ-מ-א-ס לי מכל.
מבחורה שמחת חיים גם בבית וגם בבצפר ובכלל בחיים,נישארתי כמו שהייתי אבל בבצפר אני נראית אחת זרוקה ,תמיד לבד.
ואל תנסו להגיד לי לגשת ולדבר איתם כי זה לא יעזור,כבר ניסיתי ועכשיו פשוט ראיתי את הפרצוף האמיית של כולם,א-י-ו דבר כזה חברים וחברות!
טוב ובגלל המצב אני רוצה להתייעץ איתכם לגבי משהו:
יום שני יש לי טיול שנתי,שכביכול זהו הטיול השני האחרון,אבל משום מה כ''כ לא בא לי לצאת!
אני כ''כ שונאת את השכבה שלי ,הם הראו לי צדדים שבחיים לא האמנתי שהם יעשו לי דבר כזה!
נגיד הדבר עם החברות מכיתה ט': אחרי מה שקרה,אז בכיתה י' הגיעו המון ילדים חדשים לבצפר,ולכיתה והתחברתי עם כ--ו-ל-ם והבנות האלה מכיתה ט' לא הכירו אותם,אבל אז איכשהו הם השיגו אותם והתחילו לרכל עליי ואחרי זה כל החברות הפנו לי את הגב באופן פתאומי. ככה פשוט הפסיקו להגיד לי שלום ,ולדבר איתי.
ואני יודעת שזה בגלל החברות האלה,ובגלל זה אני לא מתכוונת לדבר איתם בכלל על זה.
ועכשיו מה אתם מייעצים לי לעכשות לגבי הטיול השנתי?
אני ממש לא רוצה לצאת וזה לא סיבה לצאת בגלל שזה הטיול האחרון,כי אם למשל היו לי את החברות שלי,אז כן,אפשר עוד לדבר על משהו וחיביים לצאת ,אבל בגלל שהם כולם מתנהגים בגועל נפש אז למה שאני ייצא?
וכמו שאמרתי אני תמיד הלכתי ליקראתם והם להפך. למשל מתחילת השנה הם לא דיברו איתי ואז פתאום איך שמגיע הטיול הם שואלות אותי אם אני יביא מתצלמה,כי הם רגישלות שאני מצלמת אותם והם אותי.
אז למה שנאי יהיה קיימת בבשבילם רק כשהם רוצים אותי?< אני רוצה ליהיות קיימת תמיד כמו בשביל המשפחה שלי,לא רק כשהם צריכים אותי.
ובתאכלס אני יודעת שנאי צריכה לשמוח כי יש לי ממה ברוך ה'. ובע''ה ביום שישי יש לי יום הולדת 18,והחיים באמת יפים וחבך לבזבז אותם על חברות(:!
זהו,תודה למי שקרא עד הסוף ובבקשה תייעצו לי מה לעשות,ומי שחושב שאני ילדותית או אגרסיבית זה ממש לא נכון,פשוט נישבר לי מהכל כבר.
ציטוט ההודעה
בקיצור תחברי לאיסי
נכתב במקור על ידי Aviv2222
...
