אני מהלך כמו רוח,
דרך קירות;דרך אנשים,
אני לא נושם כבר שנים,
אני יותר מת מאשר חי,
ורק רוצה לעמוד על צוק מול הים ולצעוק לשמיים:
די!,
לא מבין ברגשות,
במילים שמתחת לשטח,
מפחד להתוודות על אהבה,
בעיניי זה כמו רצח,
מפחד מהאמת,
אחרי הכל אני חי בעולם של שקר,
רוצה להיות מישהו אחר,
גם אם זה יעלה לי ביוקר,
החיים זה חידה שאף אחד לא פתר,
ואלו שידעו את הפתרון אינם,
אז מה הפלא שלא רוצה להתעורר למחר?

כתבתי בפעם אחת,ספונטני כזה.
שבת שלום.