תה חם ומזג אויר קריר עם גידי
גידי גוב אומר לי לקחת לאט את הזמן שהעולם עוד יחכה עוד בחוץ..
אז אני לוקחת עוד שאיפה מן הזמן 2 דקות לפני ההתפרקות.
זורקת מבט בשעון ואיך שהמחוג זז לו מהר כשנהנים ואיך הוא מסרב לזוז כשסובלים..
הזמן הוא מורה טוב,הוא תמיד נותן לי להביט על העבר וללמוד ממנו בשביל שאיהיה חכמה יותר בהווה ואכין עצמי לעתיד.
החסרון שלו זה שהוא מקציב לי,שם לי גבול..הוא לא נותן מכולו. 70 שנה גג. וזמן, איך שאתה רץ מהר..לפעמים אני לא עומדת בקצב ואתה מותיר אותי מאחור...
גידי גוב מזמזם לי שאני עוד אגלה את העולם אם אני ארצה או לא ארצה ושיש לי עוד ז מ ן להשתנות מן הקצה אל הקצה,
האם אני רוצה להשתנות?
האם לקחת לאט את הזמן כשנדמה שכולם מסביבי רק רצים ורצים..אי אפשר לא לתת לזה להשפיע ולחלחל פנימה.הם הצליחו להלחיץ אותי. אחריי הכל האם הפתגם המפורסם "קשה באימונים-קל במלחמה" לא הוכיח את עצמו שוב ושוב במהלך חיי עד כה?
האם משתלם לשבת רגל על רגל ולחשוב כל היום..במקום פשוט לעשות,האם העולם יחכה לי כל הזמן או שהוא פשוט גם ימשיך ללכת..
משום מה,למרות הידיעה המפחידה שעוד אזדקן,כרגע בהיותי צעירה אני ניראת לי נצחית,מה אני אתקמט? אני איהיה בתוך אדמה? דיי לא יכול להיות.זה נראה כל כך רחוק
האם החרדה החברתית שלי לא חיזקה וחישלה אותי דווקא יותר?
בעצם..האם היא לא נבעה מעצם היותי חלשה ורגישה,לא כך היא פותחה?
או שמחשבה שלישית..האם כל הבושה והרגשנות מכסות על אגו מנופח ועצום ממדים?
ויש יש לי אגו מנופח ושמן אז ...אחחחח כל כך הרבה על הראש ואין טיפת סבלנות.
כבר אין כח לניתוחים האינסופיים האלה..אני צריכה פשוט להיות,כן להיות.
ואולי בזה מסתכם כל העניין?
גידי גוב מתאר ילדים באור שקיעה שמפרקים בחוף טירה והקיץ תם..
ובין כל מראות הטוב,שם באופק הכתום,סופה רועמת,משהו אפל וקר מתלקח ונשבר
כבר מאוחר,ואין עוד יום אין עוד דקה
הוא אומר שתמיד ידעתי שכבר אין מקום לאהבה
ושאני לא מוותרת על אף יום ואף דקה.
כמה שאני אוהבת אותך גידי.
שבוע טוב לכולנו
ציטוט ההודעה
